אז יצאתי לדייט. אותו הדייט שהתבטל כשגנבו לי את הטלפון, עברנו שנים מאז יצאתי לדייט, שנים רבות מאוד, כמעט ולא ידעתי איך מתפקדים, על מה מדברים עם מישהו שלא מכירים, מה קביל ומה (לעזאזל) ללבוש לכבוד המאורע הנחמד הזה. רוב הבחורים שיצא לי לצאת איתם בעבר היו ידידים שלי קודם, או שהכרתי אותם תקופה לפני, כמו ההוא שהיה מדריך שלי ורק בסוף הקורס שלך לי הודעה וביקש לצאת איתי, אני ישנתי בדיוק ואז שלח עוד הודעה ודרש לדעת למה אני לא עונה למדריך שלי, ואז הבנתי למה אהב להתעלל בי בכיתה, למה תמיד בדק אותי (כפל משמעות) ולמה יצא לטייל בזמן שעשיתי החייאה על הבובה אנני רק כדי לחזור אחרי דקות ארוכות ולצחוק עלי שהמשכתי בתירגול. כשאני חושבת על זה אני זוכרת רק עוד אחד (אולי שניים) שיצאתי איתו לדייט מבלי להכיר, וזה רק כי היה לו פיג'ו ירוקה עם גג נפתח והייתי בת שש עשרה, זה היה מגניב.
התיישבנו בפאב בפלורנטין, הזמנתי את הסטלה ארטואה שלי, הסיטואציה קצת מביכה, אני קצת מסמיקה, חשוך, אולי הוא לא שם לב. מנסים להעביר שיחה, קצת לא הולך בהתחלה, קצת נתקע, לא זז, המוח שלי עסוק בחיפוש אחר נושאי שיחה ונדמה שגם שלו עסוק באותה מידה, כאילו מגששים באפילה הזאת של הדייט הראשון, מנסים לזרום הלאה, מנסים למצוא את המפסק של האור. סיגריה אחרי סיגריה הוא מצית ונושף הצידה, שיר אחרי שיר מתנגן לו ברקע, קצת ג'וני קאש, על בחור שקראו לו סו.
אחרי שהבירה, והצ'ייסר פינוק מהברמן התיישבו והתחילו להשפיע, הפיגו את המתח, הרגיעו את הגוף, השיחה זרמה יותר טוב, נמצאו נושאים, הוא מדבר, ואני, אני מחייכת, חלק ממבוכה, חלק מהאלכוהול. בירה נוספת, המאפרה שהכנתי לו מהתחתית של הבירה מתמלאת, ואנחנו אורזים את עצמנו לטיול לילי, עד שהאלכוהול יתנדף ממני ואוכל לחזור הביתה.
יוצאים מהפאב ובשניה של חוסר ריכוז מצידי ולפתע היד שלי מוחזקת ביד שלו, מתרגשת כמו ילדה בת שתיים עשרה, עבר זמן מאז החזיקו לי את היד, ובהחלט עבר זמן מאז שהתרגשתי ממחווה כזאת. היד נשארת אצלו, אצבעות משולבות, מוזר ומיוחד בעת ובעונה אחת. עכשיו אני מחייכת בגללו, זה כבר לא האלכוהול, זאת כבר לא המבוכה, עכשיו טוב.
הולכים ברחובות הריקים מאדם, כבר מאוחר בלילה, שקט בחוץ בעיר כזאת סואנת, ורק הקליק-קליק של העקבים שלי נשמעים, לא חשבתי שהנעליים האלו מרעישות ככה, מחר אני מעיפה אותם, כאילו רקדנית פלמנקו רוקדת לה ריקוד על המדרכה. רק אנחנו שם, רק אנחנו ואיש אחד שצועק עלי להיות בשקט, ששש, הבחור מחזיר לו בקללות בשפה אחרת, חלקן אני מבינה, חלקן אני לא רוצה לנחש.
פוס כתיבה, לא מצליחה להמשיך, הלילה הארוך והמקסים שבילינו יחד לא מניב תוצאות בכתיבה, לטוב ולרע, אולי גם סוג של פחד שאגיד משהו לא נכון, שאכתוב יותר מידי ומה זה אומר עלי שאני כותבת עליו בעוד הוא נמנה עם חבריי לפייסבוק, האם יחשוב שאני משוגעת, טוב נו אולי אני קצת, ועכשיו אני רואה שהתחלתי לדבר עם עצמי ולענות גם, ככה זה כשנתקע לי חוט המחשבה, פעם ראשונה מזאת תקופה ארוכה שלא יוצאות לי המילים מהראש לידיים, לתיקתוקי המקלדת, האצבעות מונחות בהיכון על המקשים ואין תזוזה, שיתוק מוזר, לשניה עוצרת, חבר שולח הודעות בפייסבוק, קוטע לי את הקטיעה שאני נמצאת בה, מספרת לו על המחסום, הוא מציע שאכתוב על זה, גאון, והוא תמיד צודק.
// גוני קריס