שש שנים, השבוע היינו אמורים להיות שש שנים ביחד, במקום זה אני כותבת על שישה חודשים שעברו מאז שנפרדנו, לרגעים קטנים זה נראה לי מוזר לכתוב את זה, לרגעים קטנים זה עוד לא נקלט אצלי, לרגעים קטנים זה עוד לא מובן מאליו שזאת המציאות. אנסה לעשות לעצמי סגירת מעגל שכזאת, מעין closer כזה שעליו תמיד מדברים.
בימים הראשונים יצאתי להליכה עם אבא שלי ונתקענו מתחת לסככה בעוד שמבול יורד סביבנו, ועכשיו שוב פעם יורד גשם, כאילו העונות אומרות לי מספיק, עבר מספיק זמן, תעברי הלאה. יוצאת החוצה להריח את הריח של אחרי הגשם, ומבינה כמה זמן עבר מאז אותו ערב אחרון. קצת יותר בוגרת ומשכילה, קצת פחות מתגעגעת ואוהבת. הגשם ממשיך לרדת, זה הגשם הראשון לעונה, שוטף את הלכלוך של הרחוב, שוטף גם את הלכלוך שלי.
קיוויתי לסגירת מעגל איתך, עכשיו אני כבר לא באמת רוצה אותה, אני גם לא יודעת למה באמת ציפיתי, איזשהו חוט אחרון ודק שנשאר מקווה ומצפה לשינוי, אבל אני קורעת אותו עכשיו, אני צריכה להתנתק ממך, לעזוב אותך, לוותר על כל תקווה אחרונה שעוד נותרה בי ולא הצלחתי לנפצה בחודשים האחרונים, אני אדאג לעצמי לסגירה שלי איתך, עוד לא ממש הגיע הרגע, אבל הוא קרוב, אני מרגישה אותו קרב ובא, כמו רעם שבא אחרי הברק.
קשה לי להאמין שעברה חצי שנה מאז נפגשנו לאחרונה, מאז ראיתי אותך יוצא מהדירה וסוגר אחריך את הדלת. יצא לי לחשוב השבוע על אפקט פיגמליון, מצד אחד פיגמליון היתה מילה שפעם צחקנו ממנה ובצדק, מצד שני היא הנבואה שמגשימה את עצמה, כאשר חושבים על משהו מספיק הוא בסוף הופך לאמת. בקטע אירוני מעצבן הנבואה מספרת על הקשר שלנו ואת סופו הכאילו ידוע מראש. סוג של הספד יוצא לי פה, אולי הגיע הזמן באמת להספיד אותנו, שכן אנחנו לא עוד קיימים בתור שניים. הגיע הרגע להניח אותך מאחוריי ולהמשיך הלאה לעתיד שלי בלעדיך, והאמת שזה עוד כואב לעיתים, חלק מהלב שלי עדין שלך, ונדמה לי לפעמים שיהיה שלך לעד.
אף פעם לא באמת היינו רומנטיים האחד עם השניה, אני לא זוכרת ארוחה לאור נרות ולא מתנות לשנה יחד, אני זוכרת שזה לא הפריע לי, אהבתי את זה וזה הרגיש בוגר, לא היה צורך במחוות ילדותיות של כרטיסי אהבה ובובות אדומות עם לבבות, גם לא היה לנו באמת שיר, לא היינו קיטשיים בכלל, כמעט ולא זכרנו מתי התאריך שלנו, ואת יום השנה החמישי שלנו בילינו עם עוד זוג באכילת המבורגר. ובכל זאת שיר שליווה אותנו בכל השנים, מאז שיצאנו לקמפינג בצפון נראה לי בשנה הראשונה לזוגיות שלנו, אני אתה והאוהל, יושבים על גזע עץ, ואתה ניגנת לי אותו בגיטרה, ובצורה כואבת מתאר בדיוק את מה שנותר לי ממך, את מה שנותר משנינו.
אני עוד מצליחה לשמוע את הפריטה שלך על הגיטרה, את הקולות שלך ושלי שרים את המילים שמדברות על תהיות האם אתה עוד חושב עלי לפעמים, אם אתה זוכר את הנשיקה, את ההליכה לחוף הים יד ביד, את האהבה, וכן לתקופה יפה היית שייך לי ואני הייתי שלך, ובאמת גיליתי בצורה כואבת שזה לא נועד להיות. אז לא היית האהבה הראשונה שלי, אבל בהחלט הכי כואבת, ולא עוד אף אחד לא גנב לי את הלב, זה לא חלום לצערי, זאת המציאות.
//גוני קריס