בין עקיצת יתוש לדיגדוג של שערות שעפות מראשי על הפנים שלי בגלל המאוור הצלחתי לישון קצת, נרדמתי לשלוש שעות אולי, השעה עשרה לשתיים ואני מתעוררת בגסט האוס ומתווכחת עם עצמי האם לנסות לחזור לישון או לקום מהמיטה. קמה לבסוף מהמיטה למבואה, עוד כמה אנשים עם נדודי שינה בשתיים בלילה ומסביב שקט, לא מצליחה להתחבר לאנטרנט, בארץ סך הכל תשע בערב חשבתי אולי אצליח לדבר עם חברים, אז במקום זאת כותבת ביומן המסע.
כשהייתי בבנגקוק יצא לי לעשות טיול רגלי ברחובות הסובבים את הקווסאן, הרחוב המרכזי של התיירים, עלו בי זכרונות מהפעם ההיא לפני שנה וחצי כשטיילתי בהם עם האקס, לוקחת את עצתה של חברתי ויוצרת לי זכרונות חדשים, הולכת לאיטי ברחובות הסואנים, הפעם לבדי, בין ריחות בישול טיגון או ייבוש דגים, מרכך כביסה או סתם ביוב, נושמת ונושפת החוצה קטעי זכרונות ישנים וחווה חדשים, צילומים מנטליים של רגעים שישתמרו בראשי. מקווה אני שבפעם הבאה שאתהלך ברחובות בנגקוק אזכר בהיום ולא בפעם.
זה מרגיש טוב לדעת שעברתי את הסערה למרות שיורד כאן עכשיו מבול אפילו שזאת העונה היבשה. מרגישה שעבדו עלי. מטיילת בבוץ בגשם שוטף אבל זאת אני ואני אוהבת לרקוד בגשם אז זה אפילו טוב יותר, מתכסה במעיל גשם ורוד נראית כמו קונדום מהלך וצועדת בין השלוליות בכפכפים שלעיתים מרגישים שבא להם להשאר בתוך הבוץ. מנסה לא להדרס על ידי קטנועים רבים, מנסה שלא יתיזו עלי בוץ כשהם עוברים אותי.
החיים לעיתים נותנים לנו הפתעות, ואני הופתעתי כשמצאתי את עצמי מתגעגעת למשהו שכמעט ולא היה לי. זה קרה כל כך מהר, ארבעים ושמונה שעות מעלפות שטילטלו אותי וממשיכות להשאיר בי טעם של עוד, חשבתי על זה, חשבתי עלינו, על למה אז לא הצלחתי להשאר שלך לאורך זמן, לא הייתי מוכנה אליך אין לי משהו יותר מחוכם להגיד, רציתי באמת שרציתי אבל לא הצלחתי, ועכשיו כל כך הרבה זמן מפריד ביננו. הרבה זמן והרבה מרחק. הרבה. ומתוך שיחה על העתיד תוהה מה הוא צופן לי, הפעם בלי קריאת עתידות או כוכבים נופלים, דיבורים שביננו מובילים למחשבות סרק שהולכות הלוך ושוב ללא מענה, רצונות ורגשות שלא יתממשו עד שנפגש שוב כשאחזור, זה ממלא אותי, מדיר שינה מעיני למרות העייפות הכבדה של ארבעה ימים עם נדודי שינה. כשלא רציתי מישהו, ברגע שהחלטתי שאני מוותרת על האופציה לגבר חדש במיוחד בגלל התקרבות מועד הטיסה, אז החלטת לצוץ משום מקום, לשדוד אותי משלוותי, הופעת פתאום לרגע קט ועכשיו כשאני רוצה אתה לא פה. אני שם ואתה רחוק. או שאני רחוקה ואתה פה בעצם.
בריטי עם OCD מתיישב לידי באמצע הלילה ומפריע לי לכתוב, מדבר הרבה שטויות ובכללי פשוט מדבר הרבה, שותה תה ארל גריי בתוך תרמוס, מסביר לי שצריך לתת לתיון לנוח לפני ששותים, מרתק, מתלהב מעצם העובדה שיש לוקרים בגסט האוס שעליהם כל אחד יכול לשים מנעול פרטי. וואו. מחשבותיי נודדות אליך ומתחבטות בשאלה כמה חזקה נפשי, מצד אחד שש שנים לא דיברנו אז מה זה כמה חודשים ומצד שני זהו סוג של עינוי סיני לשבת בקמבודיה לנשום ריח של אחרי הגשם ובשקט בלב מסתתרת כמיהה בעצם לנשום אותך.
//גוני קריס