התחילו להשתולל לי בראש סימנים, עליו, דברים שהיה אומר, שלא לקחתי ברצינות, שלא רציתי להאמין, עברו חודשיים, עברתי את שלב הבכי, שלב הגעגוע, שלב הכעס.
פתאום, דברים שנהג להגיד לי נראו לי כמו תמרורי אזהרה מהבהבים שהתעלמתי מהם כמו נהג שיכור. "אין לנו נושאים משותפים", זה הציק לי כשהיה אומר את זה, אבל מידי פעם, זה היה עולה שוב, אני תמיד חשבתי שזה לא עקרוני, מה זה נושאים משותפים, לא מספיק להיות יחד כדי שיהיה משהו משותף, אני חושבת שאני עדיין לא מבינה מה זה המשותף הזה שהוא לא מצא בנו.
וכשהיה מדבר על הפחד מהמחויבות, ידעתי את זה מההתחלה, הוא נהג לומר שהוא פוחד מחתונה כי הוא מחפש תמיד שתהיה יציאה, זה כמובן הדאיג אותי אבל לא נראה לי שונה מהרבה גברים אחרים.
כי מי רוצה להיות עם מישהו שמחפש מוצא ממך, שיכול להיות איתך וכשנהיה קשה לוותר ולצאת ביציאה הקרובה. ושוב כל הדברים מתגלים לי, למה לא היה לנו רכוש משותף, למה הוא התחמק מלאמץ כלב, למה שיחות על חתונה תמיד נגמרו בזה שזה יקרה כשנרצה ילדים.
הגעתי להבנה שאני מורכבת משתי ישויות, בעיה או לא אני כבר לא יודעת יותר, לא יכולתי לכעוס עליו, כי הבנתי, אני תמיד מצליחה איכשהו לראות גם את הצד השני, זאת הסיבה שאני גרועה בפוליטיקה, איכשהו בכל השחור שהיה מסביבי המוח שלי הצליח להבין אותו, להבין שאפשרי להפסיק לאהוב, ושזה בסדר, אז לא הצלחתי לרצות לשבור לו את הרגל או לחתוך לו צמיגים בהונדה, איפה שהוא בדרך ראיתי שאם אני מסוגלת לעבור הלאה כנראה שזה נורמלי, שהוא לא השתגע.
ואם הלב שלי יכול להישבר הוא גם יכול להחלים, אני כבר הבנתי שאין אחד, היו הרבה, יהיו עוד, עד שאמצא אחד שלא ירצה לפנות ימינה כשאני ממשיכה ישר, אחד שירצה לחבק אותי בלילה עד שנרדם ונסתובב כל אחד לצד שלו כי אי אפשר באמת לישון ככה, אחד שיכין לי פנקייקים כי משום מה אני פשוט לא יודעת לערבב את הבלילה הזאת, אחד שלא יפחד מהצדדים הפחות טובים שלי אלו שלא רואים בהתחלה.
ואז הגעתי אלי, אולי אני הבעיה, נפרשו לפני קשרי העבר שלי ולרגע נחרדתי לגלות שכולם באו עם פחד ממחויבות, אולי אני מבקשת מהם משהו בלי לדעת את זה. החל בבחור שאחרי שלושה חודשים נתקף חרדת מחויבות ומה ידעתי אז הייתי בת שש עשרה, כמה מחייב יכול להיות קשר בגיל הזה, וההוא שהייתי אמורה לעבור לגור איתו ובחר לגלות לי כבדרך אגב שהוא לא רוצה. למה אני רוצה אותם, למה אני נמשכת לזה, חברה אמרה לי שאולי זה האתגר שמושך, אולי אני אצליח איפה שאחרות נכשלו, זה נראה לי מורכב מידי אפילו לתת המודע שלי. אולי כולם דפוקים בצורה כזאת או אחרת, אולי פשוט צריך למצוא מישהו שגם מבין ומקבל את הדפיקות שלי. כמה דפוקים אני עוד אצטרך לעבור עד שאמצא אותו.
והבחור המסכן, היחיד ששברתי לו את הלב, שהיה מביא לי פרחים בתיכון, שקיבל את החברים שלי כמו שהם, שהיה מרכיב אותי על האופנוע שלו, כן אמא אופנוע, שחיזר אחריי, ששתק כשהיה לי חבר שנתיים, שהביע את רגשותיו בפניי כשנפרדנו, היחיד שרצה אותי כמו שאני, אותו לא רציתי, אליו לא נמשכתי, לא היתה לי את האש, משהו לא עבד. משהו באמת לא בסדר איתי. מצד שני הדבר הזה שגורם לך לאבד נשימה לא היה שם בשבילי אז זה לא שווה את כל הבלאגן.
// גוני קריס