הפרידות
מהפרידה מהחבר הקודם שלי למדתי שהטעות הכי גדולה שלי היתה לא הפרידה ממנו, אלא האי פרידה מהמשפחה שלו ומהחברים המשותפים.
נשבעתי לעצמי שעם כל הקושי אני לא אתן לזה לקרות שוב, תכננתי פרידות, כתבתי מילים, והחלטתי שעדיף לעשות זה מאשר אחר כך להצטער על הפספוס. כי הפרידה היא לא רק מאדם אחד, הפרידה היא ממשפחה שקיבלה אותי אליה, אהבה אותי, ונתנה לי בית שני במשך חמש שנים.
נפרדתי מאמא שלו, כתבתי לה שאני מעריכה אותה, אוהבת אותה ואתגעגע אליה, ידעתי שזה יכול לצאת רע איתו אבל לא היה אכפת לי, עכשיו הגיע הזמן שלי להתמודד עם זה בדרך שלי ולא להתחשב ברגשות שלו יותר. היא אישה מדהימה וחזקה, נעימה ואוהבת, הודיתי לה על הכל, על אירוח ואוכל מדהים, על הקשבה וחיבוק כשהיה צריך, ונפרדתי ממנה.
הרגע הכי קשה בשבוע היה כשנסעתי לתל אביב, נפגשתי עם זוג החברים שלנו, בידיעה שזאת הפעם האחרונה שאזכה להיפגש איתם. ישבתי איתה, בהתחלה בבית קפה, אני מכירה אותה קצת מעל שנה, מאז הלימודים, הבן זוג שלה הוא השותף שלו, הם פתחו עסק ביחד אחרי הלימודים ועברנו לגור שלושה בניינים לידם בתל אביב. דיברנו קרוב לשעתיים אני חושבת, סיפרתי את שקרה, היא אמרה שהם בהלם, שלא ראו את זה, שהוא לא הראה שום סימנים. באמצע השיחה, היא ציינה שפתאום היא מבינה שהיא לא הכירה אותי באמת. המשפט הזה חלחל לתוכי והפחיד אותי יותר מהפרידה עצמה.
נסענו לדירה שלהם, דיברנו שלושתנו על המצב, הסברתי להם שאני מבינה שלא נוכל להתראות עוד והחלטתי שאני לא רוצה לנתק בפתאומיות אלא להיפרד, הם ראו את זה בתור חוזק, אני ראיתי רק שעוד רגע וזה מסתיים, עוד רגע ואני יוצאת מהדירה שלהם והם לא ימשיכו להתקיים בעולם שלי.
ההשתכרות
אז אמנם זה כבר היה מזמן, וכשאני אומרת מזמן זה חודש וחצי, אבל גם על השלב הזה לא ניתן לוותר כשמחלימים מכאב לב. הייתי חייבת לסמן וי על כל מיני צ'ק ליסטים שמעולם לא חוויתי, אחד מהם היה להשתכר. להשתכר עד אובדן יכולת הליכה, לשתות עד שהראש מסתחרר ופעם אחד בחיים לא להיות זאת שדואגת שכולם יגיעו הביתה בשלום.
משום מה תמיד הייתי האחראית, זאת שמחפשת לחבר שיכור את המפתחות שאיבד ובסוף מאתרת אותם בתוך צנצנת עוגיות (סיפור אמיתי), זאת שמביאה את החברות השיכורות שלה לפתח הבית של ההורים שלהן, זאת שמנסה להרגיע חברה מקיאה ואחרת שבוכה כי היא צוחקת וצוחקת כי לא מבינה למה היא בוכה.
אז אולי לנעול נעלי עקב גבוהות, לערב בפאב שבו יש חמישים אחוז הנחה על האלכוהול זה לא הכי חכם, כי כמובן שנפלתי ודיממתי מהברך, אבל על אף העניין הזה הייתי גאה בי, הלכתי לצד חברה ברחובות העיר, מינוס העקבים, יחפה, קצת שורף בברך, אבל מחוייכת, מאושרת, סוף סוף הגשמתי חלום וגם אם הוא נשמע דבילי לאחרים, אני הייתי חייבת בשביל עצמי להשתחרר לרגע מההחזקה העצמית שלי, מה-לדעת הכל, מלהיות תמיד מוכנה ובכוננות. טוב אז גם אז לא באמת השתכרתי עדלאידע אבל בהחלט שברתי שיא עצמי חדש.
חלק מההתמודדות שלי עם מה שקרה היה גם לפרוק עול, להשתחרר מהאני הכואבת ולרגע אחד להיות חסרת שליטה, וזה היה כיף וטוב, גם אם לווה בהנגאובר ובחילת בוקר למחרת.
הצלחתי להשתחרר מעצמי לערב אחד.
// גוני קריס