פתאום אחרי הרבה זמן את מרגישה משהו מבצבץ, מבעבע לו בפנים, איזה רצון לחיבה, פתאום געגוע לתחושה שהיתה כה מוכרת לך במשך תקופה ארוכה, פתאום הלבד שבתחילה נראה כה שחור וחדש כבר התרגלת אליו, כבר נוח לך לישון באלכסון, לא מפריע לך לשכב על ספה בתחתונים וגופיה שמתמלאת פירורי פרינגלס, קצת לא מפתה אני בטוחה אבל לפתע אני כבר לא אחת משניים אני רק אני ואם מתחשק לי אז זה מה שיהיה, כבר לא צריכה לרצות אף אחד.
ואז זה מתחיל, את פוגשת ידיד, מכר מהלימודים, אתם מדברים, השיחה זורמת, נפגשים לתה במרפסת, מדברים לתוך הלילה על ספסל בשדרה, אנשים עוברים לידנו, אנחנו בשלנו, השיחה לא נגמרת, המילים נשפכות אחת אחרי השניה, לפעמים בלי מעצורים, בלי סינון. הבוקר עוד מעט מגיע ואנחנו נפרדים, אבל אז כמעט בלי להרגיש הוא מעביר את היד שלו על הגב שלך, נגיעה שכמעט לא היתה, אבל היא שם, משנה את האווירה, אני נתקפת חרדה קלה, כבר עבר זמן מאז שהייתי במצב כזה, מעל שש שנים למען האמת, ואז מגיעה השיחה, שיחה אחרת, מביכה, את מנסה להיות ברורה, עם כל משפטי הקסם שלך, אני לא מוכנה עכשיו לכלום, אני לא מחפשת, ובכלל עד שמצאתי מישהו לדבר כמו שדיברתי איתו למה לסכן הכל.
הקווים האדומים שחשבת שהצבת אחרי שיחת ההבהרה מטשטשים לאחר עוד כמה נגיעות, הכמיהה של הגוף לחיבה, למגע, סוחפת אותך למקום אחר, אולי גם המקום הזה בסדר, הוא עונה על צורך במובן מסוים, אבל במקום מסוים את מרגישה שזה מזויף, לפחות מבחינתי, הרגשתי שאני לא אמיתית איתו, שאני לא כל כולי איתו, הרגשתי שאני שמה מסכה שוב ולא רציתי לחזור לזה, לא רציתי להיות שוב פעם מישהי שהיא לא אני. אני לא טובה בלשחק את המשחק של הרווקות, הכי טוב לי בשניים, עוד לא באמת הבנתי איך מתפקדים פה.
עוד ספסל, עוד שיחה, מנסה להתגבר על המבוכה, מנסה להוציא מילים בסדר הגיוני שיהפכו למשפטים ברורים, מה שאף פעם לא קל לי כשאני מתרגשת, בסוף זה מצליח, מסבירה לו את מה שאני מרגישה, מנסה להיות אמיצה, כמו לפני כמה פגישות כשהיה לי נוח להגיד הכל מולו.
הוא מצידו מקבל ומבין, גם לא מוכן וגם לא מחפש כרגע, אבל השאלה הגדולה נותרת, האם ניתן לחזור אחורה אחרי שחצינו את הקווים האדומים, האם מעכשיו נוכל להיות משהו ברור יותר, האם הדגשתי את עצמי מספיק, האם הייתי ברורה הפעם ומכן נוכל להמשיך לידידות כמו אז לפני שהגבולות הטשטשו.
לקבל ידיד אמיתי, שמכין לך תה ושומע את כל מה שאת צריכה לפרוק מהלב, את הרגעים שיש לך מחסום כתיבה, אחד כזה שנשאר איתך ער עד הבוקר כי יש לך הפרעות שינה, מטייל איתך ברחובות תל אביב ומקשיב לכל מילה, זה משהו שאסור לסכן, למרות שסיכנו, ואוכל לקוות שנצליח להציל משהו ממה שהיה. מטעויות לומדים, אני חושבת לעצמי, ובעודי מהרהרת על העתיד של הקשר שלנו, הוא מפתיע עם שקית קטנה ובתוכה הפתעה הוא אומר, מקבלת ממנו בקבוקון קטן עם צבע גואש אפור בפנים, בחיים לא הכל שחור ולבן, לפעמים טוב לערבב את הפלטה.
//גוני קריס