הצבע הכחול

לפני שאתחיל, אציין בפני הקוראים בעלי קיבה רגישה שזהו פוסט פוסט-ניתוחי.

שש בבוקר, ארבעה שעונים מעוררים, בחוץ עוד חשוך, מתקלחת עם חומר מחטא, בהחלט חוויה מעניינת, מצחצחת שיניים, לא שמה איפור, אני בצום ואסור לי קפה של בוקר, מארגנת דברים אחרונים בדירה שאני עוזבת כעת, ברחוב עוד מרוץ אופניים שחוסם לי את דרכי לבית החולים, עשרים דקות עד שעולה על מונית, והנהג שכמובן חייב לדבר כשהמוח שלי עוד לא קם.

פקידת קבלה נחמדה מידי בשעה כזאת מוקדמת, טפסים, חתימות, ועולה לקומה שלוש, עוד פקידה נחמדה, ממתינה לבואה של אישתו של אחי שמגיעה לתמוך בי לפני שאני נכנסת לחדר ההכנה לניתוח. אני נקראת לרגע לאחות ששואלת אותי עוד שאלות, מוודאת שאני זאת אני, וחוזרת לשבת בהמתנה.

הקריאה הגיעה, חיבוק, מוסרת לה את החפצים שלי, נכנסת לחדר, הפיג'מה, אוי הפיג'מה, לובשת אותה, מנסה לסגור איכשהו את החוטים האלו מאחורה, נשכבת על המיטה, הלב פועם בעוצמה ומהר, אחות מגיעה לוקחת דם, מבחנה גדולה מתמלאת בדם שלי, אני נוטה להתעלף מדברים כאלו, איכשהו זה עובר בשלום, איכשהו הכל עבר בשלום, אחריה הרופא המרדים מגיע, פחות סימפטי מכל השאר, שוב מוודא שאני זאת אני, אומר שתיכף יבואו לקחת אותי. הרופא שלי מגיע, מעודד, מספרת לו שאני לחוצה, מחייך אלי, מרגיע מעט, והנה מגיע הרגע, מגלגלים אותי על המיטה לכיוון חדר הניתוח, כמו בסרטים אני מסתכלת על התקרה והמנורות עוברות אחת אחרי השניה.

החדר קפוא, ואני עם חתיכת בד שבקושי מכסה, השמיכה ששמו עלי נלקחה ממני ובמקומה שמים עלי שמיכה שכמו מזרן מתנפח מתמלאת באויר חם שמחמם אותי. הברכיים שלי קופצות מעודף אדרנלין והתרגשות כמו שהן תמיד עושות רק שהפעם כל הגוף משתף פעולה. המרדים לא מצליח לפתוח לי וריד, מנסה באמה, מנסה בצד כף היד, בכף היד, ואחרי שחירר אותי בחמש מקומות מצליח, אני עוצרת רגע, זורקת לחלל האוויר מילים אחרונות, לא להרדם עם מחשבה שלילית, חוזרת על המילה נפאל, נפאל, נפאל, עד שחומר ההרדמה מפיל אותי לשינה עמוקה. אפילו לא ביקש שאספור מעשר עד אפס, כמו באותם הסרטים.

מתעוררת אחרי, אחי הגיע לחדר ההתאוששות, מובילים אותי במיטה למקום שלי, הוא שואל את האח אם כבר מותר לתת לי כיפכופים, אני ממלמלת מילים לא ברורות ומתנגדת. היום עובר בין שינה לחצי עירות, מקבלת שקית נוזלים אחרי שקית נוזלים, מנסים להפטר מחומרי ההרדמה, רגע אחד של בלבול, אחי אומר משהו לגבי זה שאני נראית לו צהובה, מקיאה את מה שאין לי להקיא, לא אכלתי כבר יממה, מקבלת תרופה נגד בחילה. נרדמת לעוד זמן לא ידוע, מתעוררת וההורים הגיעו, מנסה לשתות תה ללא הצלחה, גם אותו מקיאה.

בלילה לא נרדמת, ישנתי כל היום, גם שונאת לישון על הגב. מגיע הבוקר, שוב שש בבוקר, סבב רופאים, את יכולה להשתחרר בעוד כמה שעות, הרופא מציין שמצאו משהו במהלך הניתוח, אבל זה כבר יסופר בפוסט הבא.

הנסיעה הביתה כואבת, כל בור בכביש מורגש היטב בבטן, עולה במדרגות ונשכבת על מיטה. מצלצלת בטלפון לאבא שלמטה, מבקשת תה, התה הזה שורד.

ובינתים הימים עוברים, מחלימה מהניתוח, הסימנים הכחולים שמהווים עדות לניסיונותיו של המרדים משתנים לאט לאט לירוק, אחר כך לצהוב ועוד רגע יעלמו, הצלקות מחלימות, עוד קצת כואבות, מגרדות ואני מגרדת מסביב, כדי לא לפתוח את הפצעים מחדש.

//גוני קריס