נסיעת לילה לסיהנוק וויל. אוטובוס חורק כמו שחיטת עורב. מזגן שצוחק עלי. מנורה שלא עובדת. עצירה בארץ החגבים. שירותי בול פגיעה עם חגבים. חגבים מעופפים מכל מקום. פתאום הם עליך. לא ממש רוצים לרדת. עולה חזרה לאוטובוס. האיש מאחורי עם חגב על החולצה. מסמנת לו. יורד חזרה. מקווים שלא תהיה מתקפת חגבים לילית. צוחקות כי מה עוד ניתן לעשות.
מקדימה יש יותר אוויר שיוצא מהמזגן. מרגישה כאילו אני מהעניים שישנו בלמטה של הטיטאניק. ישנה מעל המנוע. חם פה. כמו בפרק של סיינפלד שאיליין מנסה לישון בפלורידה ומזיעה במיטה. מנסה שוב להדליק את האור. לא הולך. שמה אוזניות ומנסה לכתוב קצת בין רעידה אחת של האוטובוס לבור הבא. מנסה לישון. המנורה היחידה שעובדת באוטובוס מפריעה לי להרדם ויוצרת קרן אור ישיר על העין שלי. הזוג שמשמאלנו פורש את השמיכה שלו על הכסאות כן זה מה שיהפוך את הנסיעה הזו ליותר נוחה.
הימים פה עוברים מהר מאוד גם בהתחשב בעובדה שאנחנו קמות מאוחר והשקיעה בחמש וחצי. הלילות לעומת זאת מלאים במחשבות. עליך. עלי. עלינו. אם יש דבר כזה בכלל. חושבת קרוב חושבת רחוק. על מה שהיה ביננו על מה שיכול להיות ועל מה שעכשיו. את נותנת אותיות למחשבות שלי הוא כותב לי וגורם לי לחשוב על המשפט הזה. מוזר לכתוב על מישהו עכשווי, אולי עתידי, הזוי אבל ממש כיף תכלס. התכתבות יפה אבל שבורה של משפטים בודדים שממלאים אותי ציפיה להודעה הבאה. הבחורה שאיתי הסתובבה במיטה וישנה על הצד עכשיו זה לפחות מסתיר אותי מהאור. אז כך החלטתי שלעת עתה אמשיך ואכתוב לך מכתבי חיבה מקמבודיה.
שוב זורקים אותנו בחור. שוב טוק טוק עם מחיר מופקע. הפעם התחלקנו עם עוד זוג של ישראלים שהיה באוטובוס. מגיעות לגסט האוס בשש בבוקר, והולכות לחוף הים. בים מדוזה קטנה יצרה בהלה. רוכלים שמנג'סים באים מכל עבר ונשארים לפטפט גם אם אני מנסה בכוח להתרכז בקריאת עמודיו האחרונים של הספר שלי. חוזרות לגסט האוס נכנסות לבריכה הקרירה בחום העז. תמהוני מגיע ומדבר איתי, תוהה אם זאת מחלה מדבקת או שזאת אני שמושכת תמהונים. הישראלים פה יותר מתבודדים מאשר בתאילנד, הם לא נפוצים פה בהמוניהם ולא קל ליצור קשר וזה מקשה על החלפת הספר שסוף סוף סיימתי.
בחוף הים ראינו איש קורא ספר על היטלר, הוא היה גלוח ראש ומלא קעקועים, החלטתי שעלי לנסות לדבר איתו, זה גם סוג של נושא לכתיבה בשבילי, אבל פחדנו מתגובתו אז ויתרתי. אחר כך במסעדה שעל החוף הוא התחיל לדבר איתי אז זרמתי וגיליתי שהוא בכלל מהולנד, אוהב יהודים, שוקל ביקור בישראל, קעקועיו נראו הרבה פחות מאיימים מקרוב, וככול הנראה פשוט היה קירח עם חיבה למלחמת העולם השניה. למדנו היום לא לשפוט איש על פי כריכת ספרו.
שוכבת על כורסא בהמתנה שיסיימו לנקות את החדר שלנו. מנסה לישון ללא הצלחה. מחליטה להרגיע קודם את הראש בכתיבה על ציפיה. למה ציפיה. כי ציפיתי זמן רב לשובה של מוזתי ואני מריחה את בואה הקרב. בביקור מפעלים התלהבתי מכל חוט וכל מכונה. כל כלי עבודה וכל טכניקה. נזכרתי כמה אני אוהבת את המקצוע הזה. ועל ציפיה לשמוע ממך איש יקר. או לפחות לראות את תקתוקי מקלדתך.
//גוני קריס