אני עומדת במטבח שלי, עם בן זוגי שחותך וקולף ירקות בשלל צבעים: קישוא, גזר, דלעת, בצלצלי שאלוט, וכרוב לבן ונותנת לו הוראות שעולות מהתאים האפורים במוחי.
אני נזכרת איך כל ירק היה נחתך בצורה הייחודית לו, איך את מניחה את הסיר על הגז, מרתיחה את המים ומכניסה את הירקות פנימה. שמה גם עוף. מפזרת תבלינים בנדיבות, נראה כאילו הידיים שלך יודעות את הכמויות באיזה אופן קסום שמחובר לשורשים שלך.
את מוציאה את הירקות הרכים מהמרק, מסדרת אותם אחד אחד, כמו חיילים, על מגש עליו מונח נייר אפיה, מפזרת מעל קינמון וסוכר וזורקת מעל גם חומוסים שנחלטו. את העוף מניחה על מצע בצל חתוך לפרוסות דקות דקות והרבה מלח גס. מכניסה לתנור – עד שמוכן.
פותחת שקית של קוסקוס, ויסלחו לי המרוקאיות המסורתיות, כי למי יש כוח, ושופכת בפנים את מי המרק מה שהופך את הקוסקוס לכל כך טעים.
את מחממת שקדים קלופים וחתוכים בטוסטר אובן, אומרת לי להזכיר לך שזה שם, אחרת זה ישרף. לפעמים זה נשרף. בינתים חולטת צימוקים לבנים ואז קצת מטגנת אותם בשמן, כי מה זה אוכל מרוקאי בלי עוד שמן.
מבט מהיר בתנור, הירקות נראים שהם מוכנים, לעוף יקח עוד קצת זמן. אני לא מצליחה להתאפק, אני לוקחת צלחת עמוקה ומניחה מנה יפה של קוסקוס שצבעו צהבהב ומעליו מוסיפה ירקות מכל הסוגים, מפזרת מלא שקדים וצימוקים, כי זה החלק הכי טעים, וטועמת.
והדמעות יורדות לאט לאט.
את יודעת, אף פעם לא לימדת אותי להכין, אני חושבת שלא לימדת אותי בכלל לבשל, אבל כנראה שכמו שלך זה זורם בידיים, זה עבר לידיים שלי גם. הדם שזרם בידיים של סבתא ממה ואז בידיים של ז'ורז'ט, ושלך – הגיע גם אלי. המתכונים הלא מפורטים, בלי כמויות, בלי תהליכים, איכשהו יוצאים לי טוב.
ורק דבר אחד עומד מולי עכשיו, הרצון לשחרר את הכעס, את האכזבה, את הבדידות, את הגעגוע למה שלא היה, את הכאב. מערכת היחסים שלנו ידעה עליות וידעה מורדות. ואני חושבת שמאז שחלית עצרתי את עצמי מלהתמודד ולהתבונן בקשר שלנו, היה לי יותר קל לכעוס, ולהיות מאוכזבת, להתמודד לבד, לדמיין מה יכול היה להיות אם...... ולכאוב אותך, לכאוב אותי, לכאוב את המשפחה שלנו.
אבל משהו השתנה בי בחודשים האחרונים, ואני רוצה לסלוח לך. לסלוח לי.
אני היום מבינה שלא יכלת להיות האמא שהייתי צריכה, ואולי אני גם כועסת על עצמי שרציתי ממך דברים שלא היית בנויה אליהם. ואני סולחת לך. אני גם סולחת לעצמי.