בשנתיים שעברו מאז שההוא הלך, בואו נגיד את זה בצורה פשוטה - השתחררתי, השתחררתי פתאום, מלהיות בזוג במשך חמש שנים - הייתי פתאום רווקה. ויצאתי לחופשי.
מאז עברתי תהליך של גילוי האני האמיתית, שהיתה חבויה תחת הצל של הזוגיות ההיא, ומאז שגיליתי את עצמי קשה לי לוותר עלי. גברים באו והלכו, היו שנשארו לכמה ימים, או כמה מפגשים, אחד נאחז כמה חודשים, אחר גרם לי לטוס חצי עולם, אבל אף אחד לא הצליח לגרום לי לרצות לוותר על עצמי ולא במעט. בעצם אף אחד לא גרם לי לרצות לתת לו את הסוף של הטילון, החלק הכי טעים, מלא שוקולד שנשפך כשנוגסים בו, הקרבה כזאת שיכולה לבוא רק מתוך אהבה, כמו לתת למישהו את העוגיה של הקרמבו או הבמבה האחרונה בשקית.
אתם יודעים, כי ככה זה במערכת יחסים - משתנים, מתעקשים פחות, לומדים לוותר, לחלוק, ישנים-מחובקים-עם-בחור-שנוחר-וצועק-מתוך-שינה-פנקייק וזה לא מפריע. טוב, זה מפריע, אבל אני אעדיף להשתמש באלימות בלילה על פני להפרד ממנו. כי ככה זה במערכת יחסים. יש שניים שמנסים להיות אחד.
כל כך הסתבכתי עם עצמי בחודש וקצת המטורף הזה עד שנהייתי מטורפת בעצמי, ולא הצלחתי לנשום לרגע. פתאום עומד מולי בחור טוב. וזהו, הוא פשוט טוב. והסתבר לי שטוב זה לא פשוט בכלל, כי התרגלתי לגברים שבורחים, שלא טובים עם רגשות, שלא רוצים מחוייבות, שלא מתקשרים, שנעלמים, שחוזרים בזמנים לא טובים, שהורסים, ששוברים, והנה עומד מולי גבר טוב. ומה לעזאזל עשיתי כדי לזכות בכזה טוב? נתקפתי חרדה, שאולי הטוב הזה ילך ממני, כי אולי הוא לא באמת טוב או שאולי החרדות שלי יבריחו אותו.
אולי ואולי ואולי. ולפתע הבנתי שמותר לפחד, כי טוב לי, אבל גם פעם היה לי טוב, והטוב הלך, וגם היוםטוב לי ויש סיכון ממשי שהטוב הזה ילך, אבל אז גם הבנתי, שיש סיכוי שהטוב ישאר. ונרגעתי.
איכשהו יצא שאני ה"גבר" הטיפוסי בריליישנשיפ הנוכחי: אני התחלתי איתו, אני זאת שהיה לה קשה להוציא את שלוש המילים המטופשות האלה מהפה ולקח לי שעתיים של עינוי סיני עד שצרחתי עליו "אני פאקינג אוהבת אותך", והוא ברגוע, עונה לי "אני יודע".
והוא הרומנטיקן חסר התקנה, שמשאיר לי ורדים על הדלת כשאני קמה הפוכה אחרי משמרת לילה ויוצאת למשמרת ערב ולא מבינה למה הותקפתי על ידי זר ורדים כשאני יוצאת מהדירה. הוא זה שהזמין אותי בלי חששות לפגוש את ההורים, וכשאני עשיתי את אותו הדבר גימגמתי והחסרתי כמה פעימות, וחום הגוף שלי עלה. ואתם יודעים מה, זה היה מושלם. ודאגתי שסבתא לא תרעיל אותו עם פול - ניסיתם פעם להביא עיראקי עם אלרגיה לפול לבית של מרוקאית? רחמנא ליצלן.
אני זאת עם הפחד ממחוייבות הפעם, אני זאת שבודקת עם עצמי אם זה בסדר שמעכשיו והלאה זה הוא ולא אחר, ומחשבות על העתיד המתקרב כמו אסטרואיד גורמות לי למחנק, הרי אני כבר חודש לא באמת גרה בדירה שלי, וגיליתי שאם יש לילה אחד שאני לא ישנה איתו ועם מילמולי הלילה שלו נהיה לי לבד במיטה, וזה היה הרגע שהבנתי שאני לא רוצה להיות עוד רווקה. וכמה אני מחכה ללילה הבא. וכמה אני רוצה לחלוק איתו את הסוף של הטילון, לתת לו את הכל זאת כבר הגזמה.
// גוני קריס