השחור הזה

צלילה לתוך האפילה, האם הכאב הזה מתכנן להישאר כאן עוד זמן רב, האם אני אצליח למשוך את עצמי מתוך הבור הזה בקרוב. חשבתי שהצלחתי, כמעט וחזרתי לעצמי, כבר סידרתי את החדר לצורת סטודיו, טוב הוא לא מושלם אבל זאת היתה התחלה, השולחן עבודה הורכב, מתקן התליה חובר ועליו נתלו קולבים, הבדים נפרשו, הוצאו מהשקיות שבהן אוחסנו, נושמים אוויר, מדברים אלי שוב, לוחשים לי מה לעשות בהם.

והנה, הכל מוכן בשבילי, הכל מחכה לי, החפצים כאילו נמצאים תחת תרדמת ומחכים להתעורר כמו ביפה והחיה כשכל הרהיטים יוצאים להגן על הטירה מפני ההמון שבה עם לפידים מבחוץ, בה לשרוף ולהרוג את החיה, אבל שם הרהיטים מנצחים, אצלי עוד לא ברור וכרגע הכל ממתין שאתעורר מתרדמת החורף שבה אני שבויה כבר שנה. האש בפנים בוערת, שורפת מבפנים, מחכה לצאת, להתפרץ החוצה מהמקום שבו נסגרה עם תום הלימודים ועם תחילת הבלבול. ומאז יחד עם כל מה שקרה היא דעכה מעט, אבל עוד מורגשת בתוכי, אך הפחד לא נותן לה לצאת, וכשכבר כמעט והצלחתי לחמוק מהחששות, הנפש שלי חטפה מכה רצינית, ומאז אני לא מצליחה להרים את עצמי, הצד האפל משתלט עלי ולא נותן לי מנוח. הצד האפל שמזכיר לי אותו, שחולם עליו, שלא נותן לי להרדם, שגורר דמעות של חולשה נפשית, של אי יכולת הכלה, אין בי עוד מקום לא לצרות שלי ולא של אחרים.

ובלילה, כשאני שוב לבד, לבד עם המחשבות שלי, הגעגוע צף שוב, החלומות בהקיץ צצים ולא נותנים לי להתנתק, להתרחק, להתנקות מהצבע השחור שצבע אותי, שצבע את המחשבות שלי ומחזיק אותי בחושך יותר מידי זמן.

זה עוד שלב בדרך, זוהי עוד מדרגה שקשה לטפס בדרך להחלמה של לב כואב. כנראה שאעבור עוד לילות שבהם ארדם עם דמעות בעיניים, לילות שבהם אתגעגע למה שהיה פעם, לילות שבהם אחשוב על מי שהייתי לפני חודשים ספורים, על מי שאני מאז, על מי שאהיה עוד כמה חודשים. ימים שאעביר בניסיון לשמור על עצמי אחת, לשמור שלא אלך עוד אחורה, שאנסה להמשיך הלאה, ימים שיתקדמו יום אחר יום, אין מנוס מהתקדמות הזמן, ואקווה שיגיע היום שבו הנפש שלי לא תהיה כל כך עסוקה בהתמודדות עם הכאב ואוכל לחזור ליצור בדרכים שאני הייתי רגילה אליהם.

הדבר הכי קשה בכל הסיפור הוא הרצון שלי להמשיך הלאה אבל בתוך הרצון לפעמים לגוף נוח לו יותר להישאר במקום. לפעמים אני לא מספיק חזקה כדי למשוך את עצמי הלאה, וקל לי יותר לוותר ולהישאר מאחור עוד יום. אולי מחר אהיה מספיק חזקה, אולי יגיע היום שבו ימאס לי לרחם על עצמי, ובאמת אוכל לעשות עם זה משהו. אולי יגיע הכוח להתמודד, אולי כבר יגיע הרגע ואצא למסע המתוכנן והכל כך נדרש, אוכיח לעצמי שאני מסוגלת, אגלה שהלבד הוא לא נורא כמו שהוא נראה, אשאף קצת השראה, אלמד כמה טכניקות ואחזור עם צבעים אחרים.

//גוני קריס