השינוי

לא בטוחה שזאת אירוניה, אבל קשה לי יותר לכתוב כאשר אני מאושרת, איזה כיף זה לכתוב שאני מאושרת ובאמת להיות כך, הרגשות כבר יותר שקטים ולא מציפים מכל עבר, זה יותר סטטי ויציב ולמרות הרצון להוציא על הנייר את המחשבות שלי הן מעין כלואות בתוך הטוב הזה. ועוברים ימים אחר כך שבועות והנייר נותר ריק בעוד המחשבות מטיילות בראש, צוחקות עלי שאני לא מצליחה לממש אותן לכדי כתיבה.

אזרתי אומץ ושבתי לתל אביב, מסבלטת דירה של חברה שנסעה לנפאל, חזרתי אפילו לאותו רחוב שבו גרנו, רק מההתחלה שלו, נוסעת באותם קווי אוטובוס שהייתי נוסעת בהם כמו אז, מטיילת שוב ליד המסעדות שבהן אכלנו, עוברת ליד הדירה שלנו, וזה מרגיש מוזר לראות זרים גרים לי בבית, שותים קפה במרפסת שלי, מגדלים צמחים איפה שפעם גדלה לה הנענע שלי.

הצלחתי לצאת מעט מהמים העמוקים, התחלה של פרויקט, מתרגשת מכל תפר במכונה שהעלתה אבק, סוף סוף סיימתי לסרוג את הסוודר שהתחלתי לפני חודשים רבים, פתאום זיק של יצירה מחמם אותי ומניע לי את היד לתפור, לגזור וכמה שזה מרגיש טוב.

ככל שמדברים יותר על הדברים האלו, על השברים שעוד לא התאחו, זה עוזר, זה עובר, ככול שאטחן לאחרים את השכל, הנפש שלי תתנקה ותוכל להתאוורר מכל השיט הזה. נראה לי או יותר נכון אני מקווה שמתישהו ימאס לי לטחון מים, כבר אין דברים חדשים לדבר עליהם, וכנראה שבקרוב אצטרך למצוא נושאים חדשים לדבר עליהם, דברים אחרים לכתוב עליהם. כי האהבה שלי אליו כבר מתה, או לפחות בתהליכי גסיסה, חתומה על טופס DNR, כזה שאוסר להחיות אותה. מוצאת את עצמי עם דברים אחרונים לתיקון, האגו הדרוס והאמונה הפגועה. מקווה למצוא אהבה נוספת בהמשך הדרך, אפילו אהבות, מנסה לא לשלול, ניסיון ללמוד מטעויות עבר, מקשיבה יותר למילים, לצעדים ולתנועות של המין השני, מגוננת על עצמי מפני פגיעה, אולי אפילו יותר מידי, נפתחת לאנשים חדשים, חדשים ישנים וכאלה שבאים לפעם אחת ונעלמים כלא היו, כאלו שנשארים גם ליותר.

לצערי עם כל הזמן שעבר, אני מרגישה שיש עוד דרך לעבור, לטפס על עוד מדרגות בדרך אל העצמי שנעלמה לה, בעצם נעלמה לי, עוד מכשולים בדרך יהיו בטוח, אבל גם הם לא ישברו אותי, מה שיביא מחר, איתו אתמודד גם. אני יכולה על הכל עכשיו, דבר לא כואב כמו הכאב ההוא.

וכמו שכבר למדתי בתקופה האחרונה, שאת החיים קשה וכמעט בלתי אפשרי לתכנן, החיים הם באמת לא מה שהבטיחו לנו כשהיינו ילדים, פתאום באמצע היום טלפון מהמזכירה של הרופא, כאילו מישהו למעלה מגחך לי על התוכניות, שוב בעיה עם התאריך לניתוח, אני כבר מתמלאת באכזבה, ואז היא אומרת, הקדימו לך את הניתוח, הוא נקבע לעוד שבועיים, הלב צונח בבהלה, זיעה קרה ממלאת אותי וחולשה רגעית משתלטת על הגוף, בכל פעם שאני חושבת שאני מוכנה לדבר הזה משהו חדש מתקיל אותי. כבר בראש הכנתי את עצמי לעוד חודש, אחר כך התאריך שונה לעוד חודשיים ועכשיו, עכשיו זה בעוד שבועיים, זה קרוב ומתקרב, מבטל לי את התוכנית לבילוי של חודש בתל אביב, ומצד שני מקרב מאוד את הטיסה הנחשקת, תמיד לראות גם את הצד החיובי.

//גוני קריס