השקט שאחרי הסערה

לפעמים אני לא בטוחה בעצמי, אני מפגינה הרבה כוח כלפי חוץ, המון חוזק נפשי מול כולם, המסכה עודנה עלי, היא עוד מסתירה לפרקים את האמת שלי. לרגע אחד היה לי טוב, הרגשתי משהו זז שם בפנים, הרגשתי את הקיר נסדק, האטימות שממלאת אותי התפוררה לשניה אחת ובאמת הרגשתי משהו, משהו קטן, לא נסחף, אבל משהו, זיק קטן של חום בתוך הקור הזה שנועל את הרגשות שלי כבר תקופה.

נמשכתי, משהו הוביל אותי למקום אחר וחדש, אבל כמו שכבר למדתי, המציאות אינה סרט הוליוודי, היא כמו שמה מציאותית, ולעיתים היא מכה בך. רציתי, ניסיתי, הייתי, אבל האור כבה בטרם הספיק להאיר לגמרי. והאמת אני אודה, התבאסתי. אני מנסה להיות אדם כנה, וכך אני כותבת גם אם זה אולי מביך מעט, לפחות כאן האמת שלי יוצאת מבעד למסכה. אבל אני כמו תמיד, מבינה.

כן, אני כותבת עוד פוסט מלנכולי ככול הנראה, זאת תת ההתמחות שלי מסתבר, ולאחר יום שלם של שיחה עם בחורה לה אני מנסה לעזור להתמודד עם פרידה טריה, מנסה לעודד אותה ככול שביכולתי, מנסה לגרום לה להאמין בדברים שאני מאמינה, שיש טוב יותר. נקודה. שאין טעם להתקע עם מישהו שלא רוצה אותך ודורס אותך כל פעם מחדש, ושאין ברירה חייבים לעבור כמה ירידות ומעלות בדרך אל האחד, האחד הנורמלי, כי אף אחד לא מושלם. שוב מספרת לעצמי את המנטרה הזו, חייבים להאמין במשהו.

אוספת את עצמי מחדש, שמה עוד שכבת בטון בקיר, מכסה את הסדקים בולעת את הרוק ונושמת נשימה עמוקה, גם היום הזה יעבור, גם הדרמה האחרונה תחלוף, הטיול מתקרב בצעדי ענק ואני כולי שואפת אליו, רוצה כבר להיות לבד, לבד כדי להיות עם עצמי, להגיע למקום שבו אוכל לשבור את החומה ולנפצה לרסיסים, מקום שבו ארגיש שוב שלמה עם עצמי, מקום שבו אוכל לבטוח שוב, כי דיי נמאס להכוות שוב ושוב, נמאס גם לגרום כוויה לאחרים, זה חלק מהחיים, נעים לא נעים, לפעמים גם פוגעים.

אני לא טוב באהבה, אחד זרק לי מתישהו, גם אני לא עניתי חזרה. מי טוב באהבה, היא מלהיבה ברגע, ממיסה בשניה, שוברת לרסיסים קטנטנים, מכאיבה כל כך. אני לא מתיימרת להבין אותה, אני פשוט מאמינה ביכולת שלה לעשות גם טוב, החיים מספיק קשים ומעייפים, מסרבלים ומתוסבכים מכדי לוותר עליה, אני עוד לא ויתרתי עליה, אליה אני שואפת להגיע, מתישהו היא תבוא לבקר אותי שוב.

עשיתי כל מיני טעויות בחודשים האחרונים, אני מצטערת על חלקן, יש דברים שלא ניתן לקחת חזרה, הכרתי אנשים חדשים ומצד שני שרפתי כמה גשרים, חידשתי קשרים ומצד שני נפרדתי מהמון ידידים. שהיו יותר שלו מאשר שלי. מעגל החברים שלי השתנה בלי היכר, מנסה להשאיר את הטובים, האחרים כבר נופלים לבד.

האמת שאני לא בטוחה מה אני רוצה, אם אני מוכנה למישהו, מוכנה למשהו, או שעוד זקוקה לזמן להיות לבד. אך בתקופה האחרונה אני דוגלת בלנסות. חיים רק פעם אחת אני מזכירה לעצמי וקופצת לעוד חוויה חדשה, טובה או לא זאת אדע בהמשך. אם לא תנסה לא תדע, אמהות אומרות את זה לכל ילד בעודו מסתכל על הברוקולי שלו.

ישנה איזו התלהבות מיוחדת ומהממת בהתחלה של כל חוויה, בתחילת כל יצירת קשר עם אדם חדש, היא ממלאת אותך, שואבת אותך תוך שניה לתוכה, ואת נותרת בעין הסערה בלי יכולת לברוח, גם לא באמת רוצה, כשהסערה שוכחת, מתגלה הנוף האחר, הנוף של האחרי, הוא שונה, קצת שבור לפעמים, אולי, כאוטי כזה, אבל אומרים שאחרי הסערה השמיים מתבהרים והשמש יוצאת, ויש שקט. השקט שאחרי הסערה.

//גוני קריס