השקיעה

אחרי הפרידה מהחבר הקודם (הקודם) הייתי יוצאת לרוץ בים כדי לתת למחשבות לרוץ איתי יחד, לחשוב על הדברים, לסנן את הרגשות, להיות רגע לבד, לנשום אוויר ולהמשיך לשים רגל אחת אחרי הרגל השניה. פשוט להמשיך. מצאתי את עצמי בים הרבה בשלושת החודשים האחרונים.

הייתי מתחילה בים בשש וחצי בערב, הולכת כיוון אחד, עד שהשמש מתחילה לשקוע, מסתובבת חזרה ומגיעה לנקודת ההתחלה כשהשמש כבר נעלמה והשאירה מאחוריה רק עוד כמה דקות חסד של אור.

הרגשתי חובה לצאת מהבית, שאם לא אצא אז אשתגע, ללכת לבדי בים, הרכבתי משקפי שמש דיסטנס, שלא תמיד מנעו מערסים להטריד אותי, ושמתי אוזניות עם מוזיקה, בהתחלה מהרשימה המצונזרת ולאט לאט חזרתי לשמוע את השירים שאהבנו יחד.

שלושה חודשים, נראה כמו נסיעה ברכבת הרים שאתה לא בטוח שהחגורה מספיק מגינה עליך מליפול באמצע הלופ. עכשיו אני שלושה חודשים אחרי, בסוג של ציפיה לבאות, לראות עם מה עוד אני אצטרך להתמודד, גאה בי שצלחתי את המלחמה הקרה הזאת, מקווה למצוא את עצמי כמו שכולם אומרים ורוצים. מחכה שיעברו שלושה שבועות במהירות ואטוס לי לארצות רחוקות ואגלה אולי דברים חדשים על עצמי ועל מי שאני יכולה להיות.

לצערי, יש עוד ימים שאני שוקעת, המיטה עדיין לוכדת אותי כמו אז, נעימה, מרדימה, משכיחה צרות, או שמא רק מזכירה לי אותן. ואני נופלת אליה, לא רוצה לצאת ממנה גם לא כדי לראות שקיעות בים. הלב שלי עוד לא החלים מהמכה שספג, הצד הרומנטי שבי עוד לא מאמין שזה באמת קרה, הצד הרציונלי שבי ממשיך הלאה במהירות אולי כדי לא להתמודד ואולי כי זאת ההתמודדות האמיתית שלי, הלהמשיך הלאה למרות שאני לא רוצה, לא לתת לעצמי לשקוע, לא לתת לעצמי ליפול לבור החשוך הזה שוב, אני לא רוצה להיות מבוזבזת בגללו, אני לא רוצה לשקוע לדכאון של שנה כמו שאחרים יכולים, זה מפחיד אותי, אולי זה טוב שזה מלחיץ אותי, אולי בגלל זה לא נתתי לעצמי להעצר ודחפתי את הטיול הגדול הזה על עצמי, למרות כל החששות שממלאות אותי מלהיות לבד, ואז באים האנשים הטובים שמרגיעים אותי, שגם הם עברו דברים דומים, ומספרים כמה טוב היה לבד, ושאתה לבד רק אם אתה רוצה להיות לבד, כי באמת קל למצוא חברה בדרך.

לפעמים היום שלי יכול להיות נורא סתמי, הולכת לעבודה, חוזרת, מגיע הערב ואם אני לא שקועה במרמור אז אמצא עם מי לצאת, תמיד יש מישהו שרוצה לשתות בירה. אוכל לקוות שכך זה יהיה גם שם, איפה שלא אתגלגל. ולפעמים גם אם המרמור כבד, יהיו רגעים שיעשו לי חיוך רחב על הפנים, אם זה טלפון מידיד שלא דיברנו תקופה ארוכה, שלוקח אותי לטייל ברחוב ארבעים דקות כי בבית אין קליטה, יחפה, ובטלפון בצד השני מישהו משתדל ככל שביכולתו לגרום לי להשאר אופטימית, איזה כיף זה, שוב מרגישה מיוחדת, שוב מרגישה חשובה.

אולי אי אפשר באמת להתגבר על זה, אולי אני נאיבית כשחשבתי שאוכל להתגבר עליו, להמשיך הלאה בטוח שאפשר, אני הרי מכירה את עצמי ואיכשהו אני אף פעם לא לבד להרבה זמן, אולי אני מתאהבת בקלות מידי, מצד שני מי אמר שזה רע. אני לא טיפוס של רווקות, אני לא נהנית מזה, טוב נו אני נהנית מזה, אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב בזוגיות, אני אהבתי לאהוב והוא רק רצה לרקוד.

//גוני קריס