התעזבו אותי בשקט

יום אחרי הפרידה התקשרתי להורים, שלא ידעו שאני אצל אחי, לא ידעו על המצב החדש, עם דמעות ומחנק מספרת לאבא בקצרה שנפרדנו, שאני בסדר, אני מבקשת שיתנו לי מרחב, שיתנו לי שקט וזמן, ושלא ישאלו שאלות.

אחרי שבוע אצל אחי חזרתי להורים, מגיעה לחדר הישן שלי, עוד בכניסה לבית הדמעות מציפות אותי, חיבוק מאמא ואני רצה לחדר, אחיין שלי משחק בסלון עם הלגו, לא רוצה שיראה אותי ככה, יושבת על הרצפה בחדר ארונות ובוכה, אמא איתי על הרצפה, לא אומרת כלום, מנסה להקשיב לי מתוך שברי המילים שיוצאות ממני, הוא כבר לא אוהב אותי, ואני.. אני אוהבת אותו.

מצאתי את עצמי עוזבת דירה, עוזבת חיים שהתרגלתי אליהם. אני זקוקה לעצמאות שלי ולמרחב שלי ופתאום אין לי אותם ברגעים שאני הכי צריכה את זה. הם תומכים ואוהבים אבל אני כבר התרגלתי לחיות בלי זה, לחיות רחוק מהם, במקום שהיה לי טוב בו, וברגע אחד, כשהכל מתנפץ, אני חוזרת לחדר הילדות שלי שהפך במהלך השנים למחסן לחפצים, ועכשיו עם פינוי הדירה המצב גרוע יותר. ישנה בחדר של אח שלי, מתקלחת במקלחת שלי, מחפשת בגדים בין שקיות אבודות, מסתגרת בחדר, רואה סרטים על אהבה, נזכרת במה שהיה לי עד לפני רגע, מתהפכת לצד השני וישנה.

יוצאת לריצה, עם המוזיקה החדשה שהרכבתי לי לצורך ההחלמה, שירים שעושים לי טוב, על התגברות והתבגרות. עד לפני כמה ימים לא יכולתי להביא את עצמי להקשיב בכלל למוזיקה, הייתי מותקפת בכי בכל שיר אבל אז המחשבות שלי הגיעו לרמת הצפה שחייבה מוזיקה, הייתי שמה בפול ווליום רק כדי לא לשמוע את עצמי, המוזיקה טובה לי, היא מעלה לי את המצב רוח, מעודדת, מחזקת, משחררת מעצמי.

אני חושבת שהדבר הכי קשה בפרידה היא ההבנה שמפה והלאה אני לבד, וכן יש חברים ומשפחה, אבל הם לא איתך עשרים וארבע שעות, וכן יש את הכלבה שלי שישנה איתי ומפחיתה את הבדידות, אבל אני לבד.

כבר כמעט שמונה שנים לא הייתי לבד, לפניו הייתי בקשר מעל שנתיים שנגמר חודש לפני שהתחלנו לצאת, ומהשניה שהתחלנו לצאת ישנו יחד, זה פשוט הרגיש נכון וכל כך טוב, אז אחרי כל כך הרבה שנים שיש מישהו לידי בלילה, אני ישנה על מיטה זוגית לבד. אין חיבוק עד שאני נרדמת, אני כבר לא עושה קיצי בשיער אל מול סיינפלד עד שנרדמים, וכשקר אין מי שיחמם אותי, זה אני לעצמי מעכשיו.

הבדידות נוראית, לשניה אני שוכחת מהכל וחושבת עליו ואז זה כמו בעיטה בבטן חוזר אלי, הוא לא יגיע עוד מעט, המחשבות מציפות ולא נותנות לראש לנוח, אני לא ישנה, אני נרדמת לרגע ורגע אחרי מתעוררת, אני עוצמת את העיניים ומרגישה כאב פיזי בלב ומתקשה לנשום, פוקחת עיניים ורואה עוד פרק בסדרה על עורכי דין, מה כבר יכול להזכיר לי פה אותו.

ישנה כמה שעות, מתעוררת בחמש לפנות בוקר, ולא מצליחה לחזור לישון יותר עד הלילה שאחרי. הגוף כואב, הפנים נפוחות, אני מותשת, אפילו אלכוהול לא עושה את העבודה שהוא צריך לעשות, המחשבות מנצחות את השכרות ואני נותרת עם ראש מסוחרר.

הבוקר עולה, עוד יום לבד, עוד יום בלעדיו, עוד יום להעביר במחשבות שאולי הוא יתעשת, עוד יום של מלחמה ביני לבין עצמי על הרצון לעבור הלאה לבין הרצון לחזור אליו.

הלילה יורד, הבדידות חוזרת, עוד יום שהוא לא התקשר, עוד יום שהצלחתי לעבור, לבד.

// גוני קריס