על מיטת שיזוף, חצי בצל, חצי נשרפות מהשמש של תאילנד, על שפת הבריכה, שיחה עם אישתו של אחי מביאה אלי תאוריה חדשה על זוגיות וכך היא אומרת: יש שני סוגים של אנשים, סוג שנכנס לגלידריה וטועם טעם אחד, וטעים לו, כל פעם חוזר ואוכל את אותו טעם, הוא לא צריך לנסות טעם אחר, הוא יודע גם שאם יטעם טעם אחר לא יוכל לחזור לטעום את הטעם הראשון שוב. סוג שני שנכנס לגלידריה ולמרות שטעים לו הטעם הראשון,הוא צריך כל פעם לנסות טעם חדש, מרגיש צורך למצוא טעם טעים יותר. זה לא שהראשון מוותר, מתפשר, הוא פשוט מצא אחר שמרגיש כמותו. ככה זה כששניים אוהבים וניל. וזה לא שהשני טועה, מותר לטעם להשתנות, הכל עניין של החלטות.
אני יושבת במרפסת בחדר שלי, במלון חמישה כוכבים, משקיפה לים השקט. העננים משתקפים בבריכה שבה אני משכשכת את רגליי לצנן עצמי מעט מהחום. ניסיתי לכתוב על משהו, אבל אני לא מצליחה להביע את המילים הנכונות שיתארו את התחושות, הכל יוצא כעוס כל כך, השקט שלי מתפוצץ לו מבפנים.
אז אכתוב מסביב, על נוף מהמם של האי פוקט, חוף קארון עם החול הלבן שחורק כשהולכים עליו, על סרטנים לבנים וקטנים שרצים על החוף, מתחבאים במחילות שלהם ברגע שמרגישים כף רגל של אדם מתקרבת. מים כחולים ירוקים צלולים, לא כמו בקמבודיה אהובתי אבל גם מכובד. על עננים שמשתנים עם הרוח, לעיתים מביאה הרוח ענן כבד ובודד שרץ לבד בשמים, או פטריית עננים מרתקת שבתוכם מסתתרים ברקים ואחריהם הרעם. שקיעות נוגות עם צבעים שלא רואים כל יום. ועוד דברים חסרי משמעות.
אספר לכם על אחייניתי המטרפת שלא מפסיקה לחנחן מקומיים ותיירים, ילדים ומבוגרים כאחד. הצחוק המתגלגל שלה עם העיניים הכחולות הבוהקות הממיסות, המחממות כל לב שבור, המאחות פצעים ומשקיטות רעשים לרגעים אחדים. לראות אותה יושבת לראשונה, ואחר כך שוב ושוב. לשחות איתה בים, בבריכה, בתוך אבוב. לבלבל אותה כדי שאבא שלה יוכל להתלבש רגע, לראות אותה מחלקת נשיקות באוויר לכל הסובב אותה, לתכנן את הרצח של מי שיעז לפגוע בה. לנשק אותה, לדגדג אותה ולאהוב אותה.
אבל מתחת לכל החיוכים, בפנים בפנים, משהו מציק, מכאיב, הוא לא ברור לגמרי, לעיתים מעומעם, אבל יש רגעים שהוא חד כתער ומרסק. לא סיפרתי לכם, כי זה היה סוד, אבל הסוד נגמר, וכמה שאני אכתוב מסביב על היופי, בפנים אפור לי. והאמת שנשבר לי, מאסתי בכם גברים מבולבלים שבאים להתבלבל עלי, ואז מבלבלים אותי.
מאסתי בקלישאות שלכם, זה לא את זה אני, הפחד המחויבות המפורסם אחרי שכבר התחייבתם או לפני שבכלל התחלתם משהו, היהירות שלכם לחשוב שאתם יודעים מה טוב בשבילי, וזה שלא התכוונתם לפגוע בי, ושאתם רק מוודאים שאני בסדר כדי שתוכלו ללטף לעצמכם את האגו.
לחשוב שהכל קשור אליכם, שאני לא אצליח להתמודד בלעדיכם. אתם קוראים את הבלוג שלי הרי, אתם יודעים בדיוק כמה כוח יש לי, וכן אני מדברת ברבים גם אם אתה חושב שזה מוקדש במיוחד בשבילך. אתה לא יותר מיוחד מהשאר, שמעתי כבר הכל, אהבתי הרבה, כאבתי גם, התגברתי על כולם. אני אכעס, אני אכאב, אני אמשיך הלאה ואניח אותך גם בצד.
אקווה שיום אחד שיגיע זה שאוהב גם וניל צרפתי, האמיתי, זה עם הגרגירים השחורים. ועד אז אמשיך לכתוב. ולטעום.