כמה דברים שאני שונאת אצלך

אל תגיד מילה, כי וויתרת עלי, שלוש פעמים כואבות, שלוש בכיות, שלוש צלקות. האמנתי לך, סמכתי עליך שאתה שונה, שלא תתרחק, שלא תשקר, שלא תפיל לי דמעה. חודש יחד, חודשיים בנפרד, מחכים ולא יודעים למה. וברור לי עכשיו שלא הייתי צריכה להיות שלך בשלט רחוק, אבל כזאת אני, רומנטית, או אידיוטית, לפעמים זה אותו הדבר.

וויתרת, ואני שונאת את הסיבה. שונאת את מה שאמרת, כי זה הכאיב כל כך, שונאת אותך כי הלכת, שונאת כי גילית לי ששיקרת. שונאת כי חזרת. ושונאת כי בילבלת. שונאת כי כבר מצאתי אחר, ואותו אני לא שונאת, והיית חייב להפריע, שונאת כי לא נלחמת יותר. וכן, זאת אני שביקשתי הפעם שתוותר, אבל אם כל כך רצית אותי איך נתת לי ללכת, שוב. שונאת שאתה אידיוט, שונאת שאני כל כך רוצה אותך, עדיין, לעזאזל איתך. שונאת אותך כי בכל פעם שאנחנו מדברים אני מצפה לפעם הבאה. שונאת את הידיעה שזאת היתה כנראה הפעם האחרונה.

שונאת אותך כי הצלחת להפתיע אותי הרבה פעמים לטובה, חוץ מהפעם האחרונה, אבל גם זאת היתה סוג של הפתעה. שונאת אותך כי ריסקת את כל האמונה שלי בך. שונאת אותך כי יש בי איזה קול קטן שלא מפסיק לצרוח את שמך, שלא מפסיק לחפש אותך, שרואה צלליות שלך ברחוב, שמחכה בסבלנות שעוד רגע פוקעת שתגיד משהו, שתרצה יותר, שתראה לי שאפשר, שתוכיח לי איכשהו שלא תשבור לי את הלב, שוב. שונאת אותך כי אני רוצה לשכוח אותך ולא מצליחה, רוצה לכתוב לך ופוחדת מהתוצאה, פוחדת שאולי לא תרצה בי יותר, פוחדת לתת לך עוד הזדמנות, אבל כל כך רוצה אותך, שוב. שונאת שאתה רחוק, פוחדת כשאתה קרוב.

שונאת שאני מתגעגעת לקול שלך, לשיער המשוגע, לחיוך. שונאת שאני ידעתי שזה מה שיקרה ועדיין הלכתי על זה. שונאת כי אני נזכרת ביום ההוא, בים, על השמיכה, שונאת כי עכשיו נזכרתי שבעצם היו פעמיים, פעם ביום ופעם בלילה. שונאת כי היה לי טוב איתך ולקחת את זה ממני, שונאת כי אני רוצה לשנוא אותך, ואני לא יכולה. שונאת כי את הדברים שאני רוצה נדמה לי שלא תוכל לתת לי, האומנם?.

אני לא מוכנה לפחד מזוגיות, אני לא רוצה לפחד לשאול מתי נתראה שוב, מתי נעבור לגור ומתי נתחת... לא עכשיו, אבל הבנת את הכוונה? אני לא רוצה לחשוש ממך, והאמת שאתה מפחיד אותי, כי כשציפיתי לרעות הפתעת לטובה וכשנכנעתי והתחלתי ליפול שברת הכל. אז אל תגיד מילה, תן לי להמשיך ממך, תן לי למצוא מישהו שיכול עלי, שיכול איתי, שלא חושש ממני ולא מפחיד אותי. תן לי להמשיך לטייל, בדיוק כמו שרצית כשנתת לי ללכת, תן לי לחדש את האמונה שלי באהבה, תן לי להפסיק לפחד. אל תגיד מילה, כי כבר אמרת יותר מידי, כבר הרסת וזרעת מספיק הרס, אל תגיד מילה כי אני מנסה בכל כוחי לא להקשיב לך. מנסה להתרחק ממך ולהדחיק אותך. מנסה למחוק את הזכרונות, גם את אלו שכתבתי וצנזרתי והכנסתי לארכיון. אל תגיד מילה כי אני מנסה לא לחשוב על כמה היה לי טוב בין זרועותיך, כמה קל היה לי לצחוק איתך, עליך, כמה הרגשתי עצמי כשהייתי איתך. אז אל תגיד מילה, כי זה נגמר. זה שבור. אני שבורה. אבל אולי בעצם, תגיד משהו, בבקשה ממך. שוב.

// גוני קריס