כן, לא, שחור, לבן

תשובה חיובית. שני קווים שמשנים הכל. התרגשות. חיבוק גדול. התקף פאניקה. למי מגלים. איך שומרים בסוד שלושה חודשים. תהיות. חרדות. חששות. שמחה. הכל מהכל. סערת רגשות. דופק פועם. סקירה ראשונה. עובר קופץ במסך של האולטרה סאונד. דמעות בעיניים. החיים השתנו.

תופעות לוואי. זה בטח יעבור. זה נורמלי. ואולי זה לא..?

הימים עוברים. חודשיים בבית. שמירת הריון. קריסת מערכות. הכוח אזל. יום של לא.

לא מתמודדת, לא רוצה לשתות, לא לאכול, לא לפתוח וריד, לא עוד נוזלים. לא עוד דקירות, לא עוד סימנים כחולים, לא עוד כאב. לא עוד בירוקרטיה, לא רוצה לראות רופא, לא אח, לא מיון, לא מוקד. לא רוצה.

לא מפסיקה לבכות, לא רוצה עוד להקיא, לא רוצה יותר בחילות. נשברתי. לא עוד.

זה הריון ראשון, אין לי למה להשוות, לא יודעת אם זה שווה את ההקרבה, לא בטוחה אם אשרוד עד אמצע נובמבר. לא רוצה לשרוד בכלל. עוד לא הרגשתי בעיטה. לא מצליחה להתרגש, להתאהב, לקנן.

זאת התקופה האחרונה בה אנחנו בלי ילדים ולא ככה חשבתי שאהיה.

לא רוצה רחמים, לא רוצה חיבוק, לא נשיקה. לא רוצה משפחה ולא חברים.

הכל שחור. אין בי עוד ואין ברירה אלא להמשיך במלחמה. מיואשת ואסור להתייאש. אין מי שירים אותי מהרצפה, רק אני יכולה. אבל היום לא.

מרגישה כישלון כאישה. כאמא לעתיד. כחברה. כבת משפחה.

בעלי שבור, לא יודע איך ומה. ואני פשוט לא רוצה, לא יכולה, לא מסוגלת. דיי. שיעזבו אותי בשקט. רק לישון. שיעבור עוד יום. אולי מחר משהו ישתנה.

שנה לנישואין. כמה ימים של חופשה. במקום הנמוך בעולם, וכנראה שממנו ניתן רק לעלות. חדר נעים, מצעים לבנים, אמבטיה גדולה. שמיים נצבעים ורוד בזמן השקיעה. לשחרר מתח, לשאוף אוויר צלול ולנשוף את כל הרעל החוצה.

הימים חולפים, אני מקבלת נוזלים, הרגש נרגע, הגוף מתייצב. השלווה מגיחה, הכוחות נצברים, האהבה מרגיעה. סוף סוף הבטן יצאה, לאט, לאט. אפשר לחייך, להתחיל להתרגש אולי, קצת, קצת.