כבר תקופה ארוכה שהיא ככה, לא מאמינה באהבה, היא לא מרגישה שזה מגיע לה. עוברת מבחור אחד לשני מנסה למלא איזו תהום שנראית אין סופית.
וזה לא שהיא לא אהבה, להיפך, היא כל כך אהבה עד שכשהוא עזב היא לא יכלה להתמודד עם זה עד שהיא אטמה את עצמה. והיו שניסו, ואהבו אותה, אבל היא לא מאמינה באהבה. והיו כמה שהיא רצתה לאהוב, וחשבה שהצליחה לרגע למצוא רגש חם אבל האש כבתה מהר מידי.
היא הייתה שבורה, ולאט לאט בנתה את עצמה, הוא לקח ממנה יותר מידי, הרבה יותר מידי, וזה עוד מכאיב לה לפעמים. והיא כותבת, מילים גדולות, על שברון, על החלמה, לפעמים היא גם כותבת על אהבה, אבל היא לא מאמינה באהבה. את הרגשות הכי כמוסים שלה היא מפרסמת לכל, את הסודות, הכעסים, האכזבות, התקוות, מנסה לזרוק אותם לאוויר העולם ואולי להגיע לאיזו הקלה, אבל ההקלה לא מגיעה.
צילום: דנה לב לבנת
היא רוצה לאהוב, היא מתגעגעת לחום הזה, לכאב הזה, הכאב הטוב, מתגעגעת לגעגוע, רוצה שיהיה לה קשה לנשום, היא רוצה להרגיש, היא רוצה חיבה וחום גוף וחיוך. כבר הרבה זמן שהיא לא באמת שמחה. וזה מתיש אותה החיפוש הזה. היא עוד רגע תוותר על הכל, היא עייפה, והיא כבר לא מאמינה באהבה.
היא בודדה, בדירה שלה, בחדר שלה, במיטה שלה, הכל קר וכאילו האוויר עומד, אין נפש חיה מלבדה. נשבר לה מלצאת לדייט ועוד דייט, קשר קצר, שברון לב נוסף וכבר לא מתאים לה סטוצים, היא צריכה יותר, ומגיע לה, אם היא רק הייתה קצת מאמינה בעצמה.
היא רוצה אהבה מהסרטים, ורודה עם אלף ורדים, כזאת שמלווה בשירים רומנטיים, לאור נרות או בשקיעה, היא רוצה הכל מהכל ומיד, היא רוצה שהוא יחבק אותה חזק, שינשק ברכות, שיתפוס לה כל הזמן את היד, היא רוצה שיגיד לה כל הזמן שהוא אוהב, היא מחפשת מישהו שייקח אותה כמות שהיא, עם כל השגעונות, הרגשות, הפחדים והשריטות. היא צריכה מישהו שיוכל עליה, שיעטוף אותה, שיתן לה לצמוח, לפרוח. היא מחכה לו הרבה זמן, והיא מאבדת תקווה, והיא כבר לא מאמינה שהוא יבוא.
צילום: דנה לב לבנת
ואז הוא בא, אבל היא לא מאמינה באהבה. והוא משבש לה את כל המגננות, מנסה לפרוץ את כל החומות, להפיל את הקירות שאטמו את הנפש השברירית שלה ולכבוש אותה, והיא נופלת את הנפילה הכי עמוקה-מהירה-אינטנסיבית-מפחידה, אבל היא לא מאמינה באהבה.
קשה לה לנשום, כואב לה פתאום, כאב טוב שכזה, של געגוע, הוא לא פה וקשה לה לנשום, היא מחייכת, היא מרגישה את הקיר האחרון נסדק, והיא יודעת, בשבילו היא חיכתה, לאחד שיגרום לה להאמין באהבה.
הוא סוחף אותה בסערה, מחבק אותה חזק, מנשק ברכות, לא עוזב את ידה, עיניו הכחולות מכשפות אותה, חום גופו עוטף אותה, הוא מציף אותה ברוגע, ומחזיר לה את האמונה, ימים ספורים עוברים ויש ביניהם אהבה. כזאת מהסרטים, מהספרים, מהשירים, אחת שהיה שווה לחכות בשבילה, שווה את כל עשרים ושבע השנים שקדמו לה, הכי ורודה,כל כך מתוקה, עם קשת בענן, כינורות שמנגנים ברקע, ריח של ורדים ושקיעה נוגה.
צילום: דנה לב לבנת
מעולם לא ידעה שאפשר לחבק מישהו ולהתגעגע אליו בו זמנית, לנשק מישהו ולרצות עוד ועוד, לחבק אותו ולא לרצות לעזוב לעולם. להסתכל לו בעיניים ולראות עתיד, פעם ראשונה שהיא חושבת על משפחה.
היא שלו, והוא שלה.
// גוני קריס