מתעוררת שעה לפני השעון המעורר, מתארגנת, עושה מדיטציה בפעם השלישית, שותה את כוס המים. עולה במדרגות הגסט האוס לשתות קפה של בוקר, מגישים לי קפה פילטר ולא ממש ברור לי מה עושים איתו, אוכלת בגט טרי עם חמאה וספק ריבת תות.
לא ממש התאמצתי למצוא פרטנר להיום ולבסוף החלטתי לתת לעצמי שקט ולנסוע לבד עם ami נהג הטוק טוק שניגשתי אליו, עם חולצה מכופתרת כתומה שתעזור לי אחר כך לזהות אותו בין המון הנהגים המחכים לתיירים. נוסעים לכיוון המתחם של האנגקור ואט הממוקם כמה דקות מחוץ לעיר סיאם ריפ. רובכם אולי מכירים את המקום מהסרט טומב ריידר כשאנג'לינה ג'ולי ביקרה שם או מרשימת פלאי עולם המכובדת. אז כמחווה לסרט לבשתי מכנסי חאקי קצרים, חולצה שחורה, נעלתי את נעלי הטרק שלי ואפילו השקעתי ועשיתי צמה בשיער. וכך אולי רוחה של לארה פיקחה עלי בזמן שטיילתי בין העתיקות.
מוריד אותי במקדש הראשון, האנגקור ואט, ואט זה מקדש, המקדש הכי גדול פה, כמעט אלף שנים שעומד כאן איתן, ולא נראה שמתכוון ללכת לשום מקום. סימטריה מטורפת שכדוגמתה נראתה רק בשיעורי הנדסה בבצלאל כשהכנו חרוטים קטומים מקרטון ביצוע. תבליטים שמספרים על גן עדן וגיהנום, והמון נזירים כתומים, תוהה אם ניתן לאמץ נזיר. פרפרים בשלל צבעים מתעופפים סביבי ואני לא מצליחה לתפוס אותם בעדשת המצלמה שלי. הלכתי לאיבוד עם עצמי בתוך המבנה העצום, מסדרונות ארוכים ודומים אך שונים מהקודמים להם, מלאי טחב ומדרגות שגם לרגליי הקטנות בקושי מספיקות, והמרווח בין מדרגה אחת לשניה גבוה ומקשה עלי נמוכה שכמותי.
מניחה אבן במגדל אבנים שכן מדריך טיולים של קבוצה אמריקאית אמר להם שזה מביא מזל. מדליקה קטורת לכבוד פסל של בודהה (אם אני לא טועה), משפשפת את בטנו ונוגעת במצח שלי. גם למזל. שיהיה. קופים שאוכלים שאריות של אגוזי קוקוס מתרוצצים סביבי. כלה וחתן ושושביניהם המהודרים מצטלמים לקראת החתונה במתחם האגדי. ושוב אני משתאה מהסימטריה המיוחדת של המבנה המתפצל למבנה אחר ומצידו השני כמו מראה בדיוק אותו הדבר.
יוצאת מהמקדש ואמי הנהג מוצא אותי לפני שהספקתי לחפש אותו בכלל. נסיעה לכיוון מקדש הבאיון, מקדש מלא פרצופים של אל-מלך ונדמה שכמו המונה ליזה עיניי מאות הפסלים מסתכלות עלי לכל מקום שאני הולכת. יוצאת מהמקדש ולא מוצאת את נהגי, מתוך כבוד ואמונה למצוא אותו אחר כך ממשיכה לטייל ברגל לעוד מקדשים חבויים בתוך אזור הג'ונגל, שפריריות מסתובבות סביבי וסביב מקור המים שליד המקדש, מדרגות שבורות ואבנים שנפלו, נראה כאילו הזמן עצר מלכת במקום הזה.
לאחר שנמסתי מהחום הכבד ולחות הג'ונגל, הזעתי את כל מה שהיה לי להזיע, הצלחתי במפתיע למצוא את נהגי החייכן. לוקח אותי למקדש האחרון להיום, טה פרום שמו, הוא שפורסם בסרט, מקדש יפהפה, פה הסימטריות מורגשת פחות, פה הכוח הפלאי הוא שונה, מורגש כאן כוחו של הטבע על האדם. לאחר שהאדם כבש את אמצע היער ובנה בו מקדשים, עצים עצומים צמחו לאיטם במשך השנים ועושים שמות למקדש. עוברים דרכו, עליו ובתוכו. מאיימים לפרק אותו לגורמים, בתהליך של מאות שנים, היקום מזכיר לנו שוב כמה הוא יכול עלינו, פוגשת בשלישית את נהגי שבדיוק אוכל ארוחת צהריים, מתיישבת מחוסר ברירה במסעדה ושותה שייק מנגו קר וטוב כמעט בשלוק מסיימת אותו. מתחילה לכתוב על טיול ארכיאולוגי בדפי ההיסטוריה הקמרית.
//גוני קריס