להאיר מעט את החושך

אנחנו בתוך מבנה עתיק, התקרה שלו נפלה מזמן, את המיקום המדויק שלו אשמור בסוד. הכוכבים נוצצים מעלינו, אנחנו לבד מאחר ושלושת הבנים שהיו פה קודם לכן הלכו והשאירו אותנו, השאירו אותנו לקצת רומנטיקה לדבריהם. יוצאים מהמעין, מתנגבים, שותים מים, מחפשים את הגרב שלו עם אור מהפלאפון, הוא מוביל אותי אחריו בשביל קטן, אור הפנס כמעט ולא מספיק לי, כמעט מועדת על ענף, בחזרה לאוטו שלו, חשוך כל כך, הוא מצית סיגריה שמאירה מעט את החשיכה בצורה פואטית ויפה. שנינו באוטו שלו, הכלבה שלו יושבת עלי, אנחנו אחרי טבילה במעין חם, חם כל כך שצריך לצאת להתקרר באוויר הלילה הקריר כל כמה דקות.

אני מסתכלת עליו, בוחנת אותו. יש ביננו משהו, תמיד היה, מאז הפעם הראשונה שהעיניים שלי פגשו את שלו, אבל. בדירה שלו, עם אלרגיה לא ברורה לחתולה שלו, לכביסה שלו או אולי אליו. בצחוק אין מצב שזה אליו. מכין לי מטעמים, הוא יודע שככה קונים אותי, מתכרבלים על הספה, מתחממים מהקור ומרוחות הסערה שבחוץ. מביטה בו לרגע, הוא מסתכל חזרה, מסיתה את העיניים אל עבר הכתיבה. אני לא מצטערת לרגע על ההחלטה לחזור, השלמתי עם זה שיכול להיות שלא יצליח. ידעתי שכבר הייתי שלו פעמיים, ופעמיים זה לא עבד, ידעתי שיש אפשרות שמה שהיה ביננו לפני שנסעתי היה מיוחד כל כך כי זה היה רגעי. אבל. 

רציתי ואני עדיין רוצה להאמין שזה יימשך. אם הייתי צריכה להביע את זה בתור משאלה אולי הייתי צריכה לנחש או לדעת שזה לא הולך להיות מהיר וקל, ההתאהבות אני מתכוונת. זה לא פשוט לפתוח את עצמי שוב למישהו, לבטוח במישהו עם הרגשות שלי, לדעת שרק אם זה עד הסוף, בלי מעצורים זה הכי יפה, הכי טוב, להתמסר למישהו שוב פעם, אבל. אבל, הפעם אני באמת רוצה, יש בו משהו, קסם מיוחד כזה, איזה ניצוץ בעיניים כשהוא מחייך אלי, ומפיל עלי תחושה טובה ונינוחה. טוב לנו יחד, אלו היו כמה ימים נחמדים, נחמדים נשמע רע פתאום, אצלו, אבל נדמה ששנינו מרגישים שזה לא בדיוק מה שזה היה, זאת לא אותה ההרגשה משיחות הסקייפ כשהייתי בקמבודיה, שנינו רצינו את זה כל כך, ועכשיו כששנינו פה, וזה אמיתי וזה קורה, זה פתאום לא אותה הפנטזיה של מקודם. 

כל כך רוצה להתאהב בך, יותר מידי, ואני חסומה מבפנים, גם אתה. שנינו פצועים, וכנראה שעוד לא הבראנו מספיק בכדי להתחדש. אני מסתכלת עליך, ואני, בתור מי שאני, או לפחות מי שהפכתי להיות, מתמהמהת בשאלה שאני רוצה לשאול, בסוף אוזרת אומץ ושואלת, מוקדם מידי או לא, אני שונאת לא לדעת. מה אתה מרגיש, מגלים ששנינו מרגישים כלום מעורבב בקצת, אולי זה בגללם, אלו שהלכו, אולי זה בגללנו בכלל. כדור נגד אלרגיה מעייף אותי נורא, חוזרת להתכרבל עליו מתכסה בשמיכה. הימים יגידו אם הנבואה תתגשם או שאולי תליתי בה תקוות שווא. 

ואז בלילה, בלילה מאוחר, כשאני ישנה במיטה והוא מצטרף אלי, חיבוק חם מגיע בהפתעה, ומרגיע, נשיקה על הכתף כשאני יושבת וכותבת את שורות הפחד שלי, ממסמסת את הדאגה, לא קל להתאהב, זה לא תמיד בא בשניה הראשונה, לוקח זמן למצוא רגשות דומים בשני אנשים שונים. שיחה עם חברה מחזירה לי את ההיגיון לראש, הפחד זז הצידה, מצאתי אותם פעם בו, מקווה שהם יצוצו שוב. עם כל נשיקה, חיוך או מגע מפתיע הם מתגלים שוב. רק רומזת.

// גוני קריס