תקופה כל כך ארוכה שלא הצלחתי לכתוב, וזה לא שלא היה לי על מה, החיים שלי מספקים מספיק דרמה לחיים של חמישה אנשים. והנה, חשבתי שדרמה אחת נגמרה, חשבתי שמצאתי אותך, שנגמרו החיפושים, שזה לנצח נצחים, כמו בסרטים הכי רומנטיים וקלישאתיים שהוליווד יכולה להפיק, כמו בסיפורים הכי יפים שנכתבו. וכבר עמדתי מולך, מחויכת, מאושרת, מרגישה יפיפייה, כמו נסיכה מהאגדות, עם שמלת תחרה ונעלי עקב. מצאתי את הנסיך שלי, יפה התואר, טוב הלב, עם עיניים שאפשר לצלול לתוכן ולאבד כיוון. עמדתי מולך ואמרתי כמה אני אוהבת וכמה אני מחכה לנצח הזה שכולם מדברים עליו, להיות שלך ואתה שלי.
אבל למרות האהבה הגיעו הוויכוחים, הריבים הבלתי נגמרים על הכל ועל כלום. תקופה שבה שקעתי עמוק אל תוך השחור שלי ואתה לתוך שלך. הרגשות החזקים שקירבו אותנו בהתחלה, רק גרמו לנו להתרחק, להיפרד ולחזור, להיפרד ולחזור. עוד ועוד, עד היום ההוא שאמרת שזה נגמר. זכורה לי תחושת ההקלה שהציפה אותי בשנייה אחרי שאמרת את המשפט שלך. ידעתי שזה כל כך נכון לעזוב, ידעתי שזה יקרע אותך וירסק אותך לרסיסים, אבל ידעתי שאם לא אלך עכשיו, אשאר. לנצח. הימים עברו ואני נושמת, מחייכת ומשלימה פערים רבים, בהם הדיכאון ותחושת חוסר האונים היו גדולים ממני וחזקים מכל טיפת כוח שנשארה בי. מלחמת התשה בין הרצון לאהוב אותך לנצח כפי שהבטחתי, לבין הרצון לאהוב את עצמי שוב. הדרמות שלנו הקשו עלי לתפקד, ומי כמוך יודע עם כמה מלחמות אני מתמודדת בכל יום. לא יכולתי יותר לנשום, בבית שלי, בחדר השינה, בסלון, לא הרגשתי שיש לי מקום משלי. והייתי יוצאת לטייל ברגל, שעות, והמועקה הייתה חוזרת כשהייתי מתקרבת לדירה. והידיעה שאתה חוזר הביתה וכנראה שוב נריב, שכל מילה שלי נשקלת לפני שנאמרת, שכל פסיק או נקודה משנה את הדברים, שאולי הטון שלי לא ישמע לך, זאת לא דרך לחיות. וכמה ניסיתי להלחם עלינו, עליך, לדבר איתך, לנסות לפתור, לעבוד על הדברים, להתנצל, להכיל, להתעלם, לספוג. עוד ועוד לספוג, כי כזאת אני, רק רציתי לאהוב אותך. ואני מצטערת שזה נגמר, אני גם מצטערת שזה נגמר כך. אולי בעוד כמה שנים תבין ואולי גם לא, עשיתי את זה כדי להציל את עצמי. האני הפנימי שלי כמעט וכבה לגמרי, הדיכאון כיסה עלי, השחור התרחב עד לאופק ולא יכולתי לנשום, הרגשתי מחנק.
אבל זכרתי כמה טוב היה לנו בהתחלה, כמה קסום ורומנטי היה להתאהב, כמה עמוק נפלתי אליך ואתה איתי, כמה חזק היה החיבור וכמה מהר ידענו שזה זה. וזה שבר אותי ועדיין שובר, ועדיין מכאיב, כי תמיד תהיה השאלה האם עשיתי מספיק, ותמיד אהיה מעורערת. אבל בפנים אני יודעת שעשיתי את כל שביכולתי ומעבר. וגם אתה תוכנס למגירה. הזיכרונות ממך צומצמו לכדי שקית שאופסנה במחסן, רחוק מספיק מהדירה החדשה שלי. גם אתה תהיה חלק מהלב שלי לנצח, סדק שיכאיב לעוד תקופה, אבל אני מאמינה שאחלים. גם עליך אכתוב מילים אוהבות וכואבות ואפרד במילים שחורות על דף לבן. ורק אספר לך בשקט שטוב לי עכשיו, הדירה יפה ושקטה. פתאום יש לי מקום לעבוד על עצמי ולא רק על הפחד מהריב הבא שלנו. אכתוב אליך מכתבים שכנראה לעולם לא תקרא, אבל זאת הדרך שלי להחלמה.
// גוני קריס