מיליון כוכבים

עלינו, פביאן ואני, על רכבת להאפוטלה, עיר בהרים של סרי לנקה, מזג אוויר קריר ומלא ערפיליות יפות. הגענו לגסט האוס חביב והתפנקנו בחדר עם מרפסת, נוף דומה לוואדי ערה, בתים לא גמורים עם מיכל המים השחור הניצב בגג. שותים תה עם חלב במרפסת, מברכים את בוא הערב, ואת השמיים המשנים צבעם. קור מקפיא, טוב בהתחשב בעובדה שאני כבר חצי שנה בקיץ אסייתי.

יתוש טורדני מהזן שלא עוקץ אלא רק מזמזם ליד האוזן לא נותן לי לישון, בארבע וחצי לפנות בוקר אללה וואכבר מנסטלג לי את הבוקר. שש בבוקר השכמה, טוק טוק, זריחה בהרים, קופאת לי האוזן הימנית, נוסעים לאטרקציה התיירותית הבאה, המושב של סר ליפטון, זה מהתה.

בזמן שאני מתעפצת באוטובוס, פביאן שם לב במקרה לטקס הינדי במקדש שעל הכביש, יורדים באמצע הנסיעה ובוחנים את המתרחש. מכבדים אותנו בפירות ואורז דביק ומתוק מידי, בנות רוקדות עם מתקן פרחוני על הראש, בנים מנגנים בתופים. אנשי קדושה שוטפים פסלים ומבעירים אש לטיהורם.

יחד עם הצרפתי עלינו על אוטובוס לצד השני של סרי לנקה והגענו לעיירת החוף טרינקומאלה, אך שמענו מתיירים אחרים שטיפה צפונית משם, בחוף אופובאלי (אני לא ממציאה את השמות האלו) יש גסט האוס נחמד שיושב ממש על החוף, כמה צעדים מהמיטה ואתה בים. מושלם.

חולות לבנים, עצי קוקוס, כמה סנאים, פרה שמסתובבת על החוף, כלבים שאם מתחילים ללטף אותם אי אפשר להפסיק. לא בגלל שאתה לא רוצה להפסיק, אלא כי הם משחילים את הראש שלהם חזרה מתחת ליד כל פעם מחדש.

החלטתי לעשות קורס צלילה, זה תמיד היה ברשימת המשאלות שלי ולא היו הרבה סיבות נגד לעשות כאן ועכשיו, או יותר נכון מחר. מדריך מקומי בשם רובן, חביב למדי ולגמרי מסתלבט עלי וקורא לי שורטי, יוצא איתי לצלילה ראשונה שנכשלת, לחץ מכל מיני מטלות משוגעות שאני צריכה להשלים כדי להיות מוסמכת "קורס צלילה במים פתוחים" או כוכב אחד, מקשים על הנשימה שלי ואני מרגישה מחנק. עולים חזרה ובמקום זה רואה שלוש שעות סרטון שצולם אי שם בשנות התשעים עם שחקנים בעלי שיער מצחיק ובגדי ים של אז.

ביום שאחרי צוללת פעמיים, בצלילה הראשונה צב ים מגיח מתוך הכחול העמוק, דג צבעוני וגדול, כוכבי ים מכמה סוגים שונים, אלמוגים רבים, מברשת שיניים. עולים לסירה להפסקה והחלפת בלוני חמצן וקופצים שוב למים. בצלילה השניה שני סטינג ריי ארסיים מתחבאים מתחת לחול בקרקעית. עוברים דרך חורים בריף, צלופחים מסתכלים עלינו בחשדנות. מסיימים את הצלילה ואת ההסמכה שלי בארוחה עם זוג רוסים שתפסו דג שמן ברשת והגסט האוס בישל בצורה נפלאה. שולחן מלא בקבוקי בירות ואבוקדו גם.

בערב יוצאת לרקוד עם הצרפתי שירים שהיו להיטים לפני כמה עשורים ונרדמת מהר מותשת מהיום. לילה ירד ואנחנו נכנסים לים ללכוד בעיניים את המחזה הנפלא של הפלנקטונים הזוהרים בחושך. כוכב אחד בשבילי, מלא כוכבים בשמיים, והמון אורות נוצצים בוהקים בתוך המים.

בבוקר פביאן משנרקל ואני כותבת על כיסא שיזוף בצל עץ קוקוס. כלב מתלטף עלי, שקיעה בצד הלא נכון של הכדור ממבטה של ישראלית. גשם מטפטף עלי קלות אך לא מפריע את שלוותי יותר מידי, סבא'לה חביב שעובד בגסט האוס גורף את החול מסיבה לא ידועה, מציע לי צדפים, אומר שהכלבים נחמדים, שומעת שיר מפי מאיר אריאל של בוב דילן שתורגם לעברית, אין צורך לדפוק, אני בגן עדן.

// גוני קריס