כותבת סטטוס עם שם של בחור, פניה מקרית מבחור בעל אותו שם, מוביל לבילוי לילי עם חבר ישן.
יושבים על ספסל בגן השעשועים שגובל בין שני הבתים שלנו, בירה קרה ביד של כל אחד מאיתנו, צינת הלילה מקררת את הגוף, האלכוהול מחמם בחזרה. זהו לילה עם ירח מלא, ההילה סביבו גדולה כל כך ומיוחדת, עשרות כוכבים נוצצים מעטרים את השמיים, גם הכוכבים שלי, החגורה של אוריאן תמיד היתה הקבוצה החביבה עלי בשמיים, הייתי מעבירה לילות שלמים בשכיבה על שמיכה מתבוננת עליהם, תוהה איך הם סודרו בכזאת סימטריה מקסימה.
היינו ילדים פעם נזכרנו שנינו, לילות ארוכים של שיחות שלא פסקו, של השתטות וחברות אמת שלא שרדה לגמרי את מבחן הזמן. לילות לבנים, מרדת החשיכה עד הזריחה אותה היינו הולכים לראות מאחורי בית הגדודים, בחניה של הבריכה. ילדות במושב היתה מדהימה, נפגשים ערב ערב, כל יום בחופש הגדול ובסופי השבוע ועושים את המשהו הזה שהיינו עושים.
מתגנבים למקלט, שותים טקילה זולה, מתגנבים לבריכה, משחקים אמת או חובה, מרעישים ברחוב עד שההיא שנראית כמו מכשפה היתה יוצאת וצועקת שתקרא למשטרה. ושהיא יודעת מי ההורים שלנו, נו זה מושב כולם יודעים מי ההורים שלנו.
היו אהבות, קצרות וארוכות, היו ניסיונות, היו נשיקות, הכל בחסות החשיכה כי את האורות בגן כיבו באחת עשרה. וכאילו רצו שנתחפף משם, הממטרות היו לפתע קמות לתחיה ומרססות מים על המדשאות, אנחנו, אנחנו חכמים יותר, היינו עולים על כיסוי הבד, הרשת צל שכיסתה את המתחם וממשיכים את הלילה שלנו שם.
שנינו מעלים זיכרונות, הנוסטלגיה מציפה אותנו, ויש שקט מופתי, אני אוהבת ולא אוהבת את זה במושב, כשאפשר לשמוע את פעמוני מפגש מסילת הרכבת ממרחק קילומטר באמצע השיחה.
היינו פשוטים אז, פחות מתוסבכים, אהבה לא היתה משוגעת כמו היום, היא היתה בגובה העיניים, פחות מחוללת שמות בך, כן כן לא לא, חבר, ידיד, שרשרת אהבות, מכתבי הצעת חברות, החזקת ידיים ונשיקות ראשונות ושניות. יחפים ויפים, רצים גם על דשא רטוב, הג'ינס נצבע בירוק שאמא לא מצליחה להוריד בכביסה, ריח קלמנטינות מהפרדסים, פואטי משהו, אבל אמיתי לי לחלוטין.
צחוק מתגלגל שמפר את השקט, הקור שמשתחל לעצמות, על שמיכה אחת או על גג המקלט, מסתכלים למעלה, צופים בכוכבים, לפעמים הם גם נופלים. יש ראות מדהימה משם בלילה, שיחות שלא נגמרות עד אור הבוקר, חוזרים הביתה לישון ובערב חוזר חלילה, עוד לילה של כלום שמלא בכל כך המון.
עץ החרוב, שנטוע במרכז הגן, כאן כבר מעל מאה שנים קוצץ לו בדרך כששיפצו את הגן שלנו, הנדנדות הוחלפו, מגלשת הדונלד דאק כבר איננה, פעם אחרונה שראיתי אותה היתה במזבלה מאחורי מגרש הכדורסל. אבל החול, החול הוא אותו חול, נעים וזורם, החול פה הוא מיוחד, הוא שומר זכרונות יפים של תמימות נעורים. הדשא צמח, ילדים אחרים משחקים עליו עכשיו, ילדים חדשים שוכבים עליו ומסתכלים מעלה.
מסיימים את הבירה, השעה כמעט חמש בבוקר, הוא מלווה אותי לבית, במרחק כמה פסיעות ממש, המושב היום לצערי הוא לא אותו אחד של פעם, נפרדים, אני סהרורית לגמרי ולעוד רגע אחד נשארת בחוץ, תן שועלי רץ בקצה הרחוב, שואפת את אוויר הלילה הקר, מצלמת את הירח למזכרת. כזו אני, נוסטלגית.
מוקדש לחבורה ההיא, אתם יודעים מי אתם.
//גוני קריס