מערבה מכאן

אחרי שנפרדתי (לרגע) מהצרפתי ועצרתי למנוחה של שבועיים בצפון תאילנד, עליתי על מטוס ונחתתי בקולומבו, סרי לנקה, מחכה ארבע שעות ועוד ארבעים דקות ארוכות מידי להגעתו של פביאן.בינתים מדריכי טיולים מתיישבים לידי ומנסים למכור את עצמם, ללא הצלחה. אחד בלי הרבה שיניים סיפר לי על ישראלית אותה הדריך ועוד כמה דברים שלא רציתי לדעת ועכשיו לא אשכח.

הפתעה! המטוס הקדים בעשרים דקות ובשלט העתיק עם האותיות המסתובבות כתוב שהוא נחת. רואה אותו גבוה בקהל, חיבוק ארוך ומתיישבים לתכנן לאן נוסעים. ויתרנו על קולומבו, עיר הבירה, אין לנו כוח לערים גדולות, נסענו לנגומבו, עיירת חוף במרחק חצי שעה מהשדה. באוטובוס איש מכירות עולה ומנסה למכור מברשת שיניים ועוד שני בקבוקונים, אנחנו רק יכולים לדמיין מה זה יכול להיות. אנחנו מחפשים גסט האוס זול וקרוב לים. מצאנו אחד ברחוב בית הקברות. אמאלה.

ביום שאחרי, בערב כשנהיה נעים יותר, הלכנו לטייל בחוף. הים היה סוער, רוח חזקה מסביב, מלא סרטנים שנראים כמו בסרטים מצויירים, מסתכלים עלינו ובורחים. זוג מקומי בצילומי חתונה עם שמלה אדומה עם רקמת זהב.

הוזמנו להצטרף לישיבה על מחצלת עליה ישבו ארבעה בחורים. הציגו את עצמם ואמרו שהם מערב הסעודית. אני מרגישה מחנק קטן. פביאן מציג את עצמו ואני את עצמי, בהתחלה הם לא מבינים, חושבים שאני מאוסטרליה, אבל אחרי כמה ניסיונות, אומרת "ישראל" במבטא ערבי (ישראיל). אה. עכשיו הם הבינו. חיוך מובך. אבל ההצעה נותרת כשם שהיתה. שותים קפה ערבי עם הל ומכבדים אותנו במשהו מתוק מידי. נגמר הקפה, עוברים לתה מתוק מתוק. מספרת להם שאני חצי מרוקאית, זה תמיד מחליש מתיחות, תודה סבתא. שלושה סטודנטים למשפטים ואחד למזלנו מורה לאנגלית. הם בחיים לא פגשו ישראלי, ובטח שלא ישראלית. נזכרת בשיעורי ערבית מהתיכון ומפתיעה אותם בכמה מילים (אנא מועלימה איסמי סאלמה לא ממש עזר במקרה הזה, אבל הרבה דברים אחרים זכרתי).סופרים מאחד עד עשר בעברית וערבית, הם מופתעים כמה זה דומה, פביאן לומד יותר מידי דברים חדשים ומלמד אותנו צרפתית.

אחד מהם העיז לשאול אם אני שונאת מוסלמים והסברתי לו מה זה גזענות, בצורה יפה כמובן, שבשני הצדדים יש אנשים שרוצים שלום, ושאין לשפוט עם על פי ההנהגה שלו.נכנסים כולנו למים, קופצים כשגל מגיע, יש דברים שבכל העולם כולם עושים.

מספרים ל  נו שאחד מהם, הוא בן דוד של נסיך. מזמינים אותנו, כן גם אותי, לחתונה של בילאל שיתחתן אינשאללה בשנה הקרובה. הלכנו להתקלח וחזרנו לארוחת ערב עם הסעודים. פיצה דומינוס, צ'יפס וקולה. מדברים על כמה הם לא אוהבים את אמריקה. מראים לנו סרטונים של ג'יפים שטים במדבר, ותמונות שלהם בשמלות הלבנות, כאפיה האדומה וחרב. מנסים לגרום לנו להתחתן, כי רק כך נוכל לבוא שנינו לשם, גם כי אנחנו חיים בחטא וגם כי אני ישראלית. אמ. ויתרנו על ההצעה למרות שהם הבטיחו לממן. הציעו לפביאן לבוא לבד ולהתחתן עם ארבע נשים סעודיות, הוא העדיף אחת ישראלית, גם ככה היא יותר מידי. נפרדנו לשלום, לא לפני שהם אמרו שזה טוב לפגוש ככה במקרה אנשים, וששיניתי להם כמה דעות קדומות, לא יותר מידי, לא אסחף, אבל הם יודעים שיש ישראלית אחת נחמדה. גם משהו. הצעות עבודה לשגרירה יתקבלו בברכה.

ביום הבא הלכנו שוב לטייל, פרשנו שמיכה על החוף. שקיעה חביבה, כלב שהתיישב לידנו ולא נותן לאף כלב אחר להתקרב. תחילתו של מסע אחר, זו כבר לא האסיה שאני מכירה.

// גוני קריס