נחיתה רכה מאוד

אורזת את אחרון חפציי לתיק, מקווה ומתפללת שהוא לא יתפוצץ מעודף דברים. התפרים נמתחים, הריצ'רץ' מנסה להחזיק מעמד, כמוני גם שאר הישראלים שחוזרים איתי מתפללים יחד. מחכה במרכז למטייל לאיסוף יחד עם שלושה בנים שטסים איתי חזרה, מגיעה הקריאה ללכת בעקבות בחורה למיני ואן, שמה את התיק על הגב, התיק השני חברתי סוחבת, מחכות לבנים האיטיים בעולם, הם מצטלמים ונפרדים, המלווה עושה קריאה נוספת ופרצוף חסר סבלנות, הם מצטלמים שוב ומתחבקים, כבד לי על הגב, אך ההתרגשות מקלה עלי, הם באים והולכים לרכב. 

נפרדת לשלום מחברתי שטיסתה מחר, עוזבים את בנגקוק לשדה התעופה, תיקים על העגלות ומחכים לפתיחת הבידוק. מאבטח פוץ שואל שאלות, הבחור שלידי עונה, המאבטח משיב לו בציניות מוזרה ואנחנו ממשיכים לכרטוס. תפילותינו נענו והמשקל אפילו פחות מהמותר, כולנו עוברים בהצלחה לשיקוף, מוציאים מהכיסים חפצים ממתכת, עומדת עם ידיים על הראש בתוך מכונת שיקוף שמסתובבת סביבי, אין עלי פצצה אז אני עוברת הלאה, בידוק דרכונים, קניית פאקטים של סיגריות בדיוטי, ארוחת ערב בבורגר קינג, נגמר להם הקולה, שותה נסטי מתוק בטירוף, לא ממשיכה לשתות אותו, מחכים לפתיחת השער למטוס. ההכרזה מגיעה, תור ארוך, מחכים שיתקצר, ישראלים דוחפים, דוחפים תיקים לתא שמעל, מתקדם התור, מתיישבת, נרדמת.

הלכתי ממך לפני חודשיים לחמישה חודשים אבל לא יכולתי להשאר רחוק ממך עוד רגע קט אפילו. אני במטוס, עוד חצי שעה נוחתת, חתימה נוספת בדרכון, לאסוף את התיק ולרוץ אליך, אתה בטח תחכה לי שם מעבר לדלת.

הזריחה עולה בשמיים, הכחול-שחור של הלילה הופך לכתום-צהוב מרהיב. מותשת מיומיים ארוכים של נסיעות, לפני יומיים עוד הייתי בקמבודיה, אתמול בתאילנד והיום עוד רגע בישראל. מסתכלת על המסך שמראה את זמן הטיסה כל רגע והוא מתקדם, לא מהר ולא לאט. הצלחתי לישון בטיסה שלא כהרגלי, קמתי, ציחצחתי שיניים, שטפתי פנים, האישה שמלפני שמה בושם מספיק לשתינו, החלפתי בגדים למזג האוויר של הארץ, אני מוכנה. 

יוצאת מדלת הטיסות הנכנסות, רואה אותך בולט בהמון המחכה, מחייכת, אתה מחייך חזרה וחודשים של ציפיה התרכזו לכדי רגע אחד ובתוכו נשיקה. נשיקה של התחלה. מקבלת ורד ורוד, ויוצאים לכיוון האוטו, כמעט וקיבלת דו"ח עד שהשומרים ראו את הסיבה שחנית כמו שחנית, אני. הם ויתרו ואנחנו עולים על הכביש לכיוון הבית שלי, ביקור אצל ההורים, זורקת על אמא כביסה, מקבלת קפה של בית וחתיכת עוגה. חיבוק לחברה טובה שבדרך ונוסעים לצפון, אליך. 

נסיעה של שעה וחצי מרגישה יותר ארוכה מנסיעת לילה בקמבודיה, לבסוף מגיעים לקיבוץ, הכלבה שלך קופצת עליך, קופצת גם עלי, החתולה יוצאת לברך אותנו גם. מקלחת חמה ראשונה מזה חודשיים וארוחת בוקר עם סלט שלישי מזה חודשיים.

מנסים לראות את הסרט הצרפתי שהתחלנו אז, אני כמעט נרדמת אז עוברים למיטה, אתה נרדם ואני רק מתעוררת מסיבה לא ברורה, מסתכלת עליך ישן, לידי, שלי, איתי, וטוב לי, כמה שטוב לי. אתה מתעורר, מבשל בשבילי מטעמים שדיברנו עליהם כבר מעל חודש, יושבת על הספה, את הסרט סיימנו, שוב לאונרד כהן מתנגן, חתולה דורשת תשומת לב, הכלבה כרגע לא, מסתכלת עליך בשקט בלי שתשים לב, חיוך. העייפות תוקפת אותי, האוכל מוכן, נרדמת מחובקת, מחוברת, מתחממת, אולי אפילו מתאה... אהה... לילה טוב.

// גוני קריס