בחזרה לסיאם ריפ. ממתינה לבואו של טוקטוקי שיקח אותי לאוטובוס, אך הוא אינו בא ולבסוף אחד העובדים בגסט האוס מקפיץ אותי על הטוסטוס שלו. אוטובוס מלא מקומיים ואנוכי. בדרך קופצנית כרגיל למזרח הרחוק, משאירים ענן אבק בכל מקום שעוברים. על האוטובוס מעמיסים תיקים, מכונת תפירה תעשייתית, מנוע של משהו, אתי חפירה, סנדות ושני נזירים. בדרך, שדות אינסופיים של אורז, תרנגולות שמתרוצצות, פרות שלפעמים חוסמות את הכביש ואנו מחכים שיחצו אותו ללחך עשב בצד השני של השביל, ברווזונים שהולכים אחרי אמא, פרחי לוטוס בהמוניהם, יפים יפים וגדולים.
הקמבודים רואים סרט זומבים וצוחקים בקול רם, הנזיר גם. כותבת, שומעת מוזיקה ובוהה דרך החלון ופתאום גל גדות מופיעה על המרקע מכוונת נשק אל עבר ווין דיזל מהיר ועצבני כלשהו, גיחגחתי לעצמי.
נוסעים ואין לי מושג מתי מגיעים, נוסעים ואין לי מושג איפה אני, מושג הזמן במזרח הוא מושג משתנה. בין חמש לשש שעות אורכת הנסיעה. בינתים מסתכלת מבעד לחלון המעט מלוכלך על הנוף הנמתח לאופק. האיש שלידי מציע לי דבר מה לא מזוהה לאוכל אני מסרבת עם חיוך. האיש מתפרש בכיסא ואני מתכווצת עד לכדי חצי מושב. והוא מתרחב יותר. הצילו. אולי אני הוזה, אולי מדמיינת, משפשפת את העניים והמחזה עדייו מופיע, קשת בענן מופיעה בשמיים ואפילו לא ירד גשם.
הנסיעה ממשיכה, ואין דרדסבא כדי לשאול מתי נגיע. התמרור שמראה כמה קילומטרים ליעד חולף מהר מידי על פני. ערפל מיסטי מכסה כמה בתים בכפר בצד הדרך. מלחמה שקטה ביני לבין האיש לידי, הוא זז מעט ואני כובשת עוד כמה סנטימטרים של שטח על הכיסא שלי. מחשיך ואני כבר שבע שעות בנסיעה, הבטריה של הטלפון נחלשת, הודעת "חבר את המטען" מופיעה, עד מתי. עד מתי. עכשיו הסמן של הבטריה הופך כתום ומאיים עלי.
עצירה בשום מקום, חלק יורדים, מסביבי אין דוברי אנגלית, מוצאת את הנהג והוא עונה יס סיאם ריפ דיס באס. יופי. יתוש שכלוא באוטובוס משחק איתי מחבואים, מלחמה חדשה שכן האיש המעצבן ירד. מזל שקניתי עוגיות, אחרת כבר הייתי תולשת לעצמי יד ואוכלת אותה בתאבון. מגיעה לתחנת אוטובוס כרגיל באיזה חור, שמונה שעות אחרי שיצאתי, לוקח אותי נהג טוק טוק איטי במיוחד שגם שר לעצמו ומנעים את זמני, אחרי כמה דקות מתחילה לזהות, דברים נראים מוכרים, חוזרת לגסט האוס מהפעם הקודמת. זורקת את התיק על המיטה והולכת לאכול.
חוזרת והבחורה הישראלית עוד לא הגיעה. עולה למיטה שלי וממתינה לבואה. מחר נצא להתנדב בבית יתומים לשם כך חזרנו לכאן. אחרי שכמעט והזנקתי את משלחת החיפוש אחריה לפתע היא מופיעה מולי אחרי חמש עשרה שעות בדרכים הגיעה גם היא לסיאם ריפ. נסיעה שהיתה אמורה להיות עשר שעות התארכה והתארכה עד שהתישו אותה. יוצאות לצוד אוכל הפעם בשבילה, אולי שוב בשבילי, אכלתי פעם אחת היום, חוץ מעוגיות בדרכים.
בחור עם מבטא משונה מאחל לי בהצלחה ומוסר לי שאני ברת מזל כי הוא עוזב הלילה מהמיטה שלידי, הוא נוחר חזק מסתבר ואוכל לישון בשקט כשהוא לא יהיה. מה לי וללישון. שוב שתיים בלילה ואני מתקתקת במקלדת. אחרי שיחת ערב שישי עם כל בני משפחתי שאוכלים דברים טעימים וכמובן דאגו בטוב ליבם לצלם ולשלוח לי. שבת שלום לכולם.
// אופיר גוני קריס