באוטובוס לילה ממנדליי לבאגאן, מתחת לשמיכה, כי קצת קר מהמזגן, יד מגששת יד, יד נוגעת-לא נוגעת ביד. בסוף המשחק הוא מחזיק את ידי, בחושך, בסתר, ככה בלי שאף אחד ידע. חיוך ומבוכה, מניחה את ראשי על כתפו ונרדמת עם מחשבות ותהיות וכמה חלומות. שנינו יצאנו מקשר עכשיו, כל אחד והסיפור שלו, ריבאונד או לא, מחליטים לנסות.
אז כמו שישראלית אחת עימה טיילתי בלאוס אמרה לי, שזה בסדר שיהיה לך "חבר לשבועיים", החלטתי שנכון להיום יש לי "חבר להיום", מחר נחשב מסלול מחדש.
במאחורה של הטנדר, בחסות החשיכה, מחזיקים ידיים ואז היא מגיעה, הנשיקה הצרפתית הראשונה שלי. טיול באופניים למקדשים היפהפיים והרבים כל כך של באגאן, נשיקה קטנה וקצת אסורה במקדש (אני כבר רואה את הכותרת הבאה לספרה של דניאל סטיל).
האמת, הוא כל מה שאי פעם חלמתי בבן זוג, רק בעטיפה אחרת, הוא שונה, פחות מאצ'ואיסט ממה שאני רגילה מהגבר הישראלי הטיפוסי. היד שלי תמיד מוחזקת ביד שלו, כמה ימים חולפים והוא כבר מכיר הרגלים קטנים שלי ומתאים עצמו אליהם, כשאני מניחה עליו את הראש במיטה הוא יסדר בשבילי את הכרית ליד הכתף שלו, כמו שאני אוהבת, כדי שיהיה נוח לראש. מלמדים אחד את השניה צרפתית ועברית, "המורה היפה שלי" . "mon professeur sexy"
בטרק בחושך מוחלט, מצחצחים שיניים, הוא מגניב לי חיבוק אחורי, בעוד אנחנו מביטים בשמיים השחורים, מנחשים את קבוצות הכוכבים. מחבק אותי כל לילה עד שנרדמים ולא מסתובב לצד שלו, מתעוררת בבוקר כשאני עודני בזרועותיו.
הוא לא פוחד ממה שאני מסתירה בתוכי, לא מהבעיות הפיזיות, לא מכל הכאבים שאני מחביאה בפנים, אם עולים בעליה קשה הוא ימשוך אותי מעלה, אם יורדים במדרגות הוא יאט את הקצב שלו בשבילי ויחזיק לי את היד. אם כואב לי והוא מגלה את זה הוא ישר יעסה את המקום עד להחלמה.
הוא לא מפחד מהצלקות הנפשיות שלי ומהמטען שאני מביאה עימי, לא אכפת לו שאני פוחדת לאהוב שוב, לא מפחד לדבר איתי על רגשות, ואתם יודעים שיש לי הרבה, לא ברח כשבכיתי, להפך הוא חיבק, שמע ותמך. למה בכיתי, כי הוא אומר את כל הדברים הנכונים, את כל המשפטים שתמיד רציתי לשמוע, הוא מדבר על לבוא איתי לפיליפינים, להודו, לארץ. זה מלחיץ אותי, ואני אומרת לו לשתוק, כי אני כבר לא יכולה לתת לעצמי להאמין יותר, אבל הוא בטוח בעצמו, ואני לא מבינה איך.
על אופנוע ששכרנו בהסי-פאו, מתפתחת לה שיחה באמצע שדה אורז, כשבאופק נופים רחוקים, וכמה באפלו'ס חורשים אדמה, עוצרים באמצע, מגלים כמה פחדים, סודות ומחשבות. איך מתאהבים שוב, ואיך יודעים שזה זה. פתאום הרגשתי חשש רציני שלא אצליח לאהוב שוב, או יותר מוזר שמא דווקא כן אצליח להרגיש. אני לא זוכרת איך מתאהבים, זה נשמע מטומטם, עברו יותר משש שנים מאז התאהבתי, מאז שהרגשתי משהו אמיתי, ועכשיו אין לי פרפרים כמו אז, אין לי התרגשות כמו אז, במקום חום יש לי בטון קר וחזק שמכיל את כל הדברים שאני מקווה להרגיש אליו. ואם לא אליו אז לאחר. כל התחלה של יחסים היא שונה, וכעת עם כל מה שכן נקשר ביננו, עם כל מה שיש או אין ביננו, עם כל הבעיות שקיימות או צפויות לבוא, יש בי תקווה שהוא יצליח לשבור את הקירות.
בשדה התעופה, בשער מספר שלוש, חיבוק ארוך, נשיקה, מבט אחרון, האם זו פרידה זמנית או נצחית, לתשובה אצטרך לחכות.
// גוני קריס