אני ברכבת, בגדים ארוכים שמסתווים יחד עם בגדים קצרים, פה סופת גשם מטורפת ושם מזג אוויר טרופי מטריף. אני שוב בדרכי למזרח. כן. מאז חזרתי מקמבודיה עברו קצת יותר מחודשיים בהם הספקתי להתחיל ולסיים קשר, לקנות כרטיס טיסה חדש ולדחות אותו ביום הטיסה עצמו, להתחיל הרשמה ללימודים ולהתחרט, וכן גם למצוא משהו חדש. מה זה המשהו החדש הזה, בטח מסקרן אתכם, אבל עוד לא החלטתי עם עצמי מה זה הדבר הזה ואיך אני מתייחסת אליו. אז את הווידוי הזה אשאיר לפעם אחרת.
גשם פסיכי יורד, כמעט ולא רואים את הדרך. היום ואתמול עשיתי המון דברים שכמובן דחיתי לרגע האחרון אבל גם דיברתי עם כל חבריי ונפרדתי מהם לשלום. שוב. לשאלה מתי אחזור עוד אין לי תשובה, כרגע זה לשלושה שבועות, וכשהמוח אומר להמשיך עד הנצח הלב מתערב בשאלות. אני מתגעגעת לשגרה, אני מתגעגעת לבית משלי, אני מתגעגעת ללבשל לעצמי, אני גם מתגעגעת לעצמי. תקופת הנדודים שלי עוד מעט תגיע לחגיגות השנה, ואני מרגישה רצון גדול להתיישב כבר במקום. הרוח שהשתוללה לי בנפש כבר שקטה מאז, והאמת שלטיול הזה אני יוצאת במצב צבירה אחר. לא בטוחה בצעדיי, יוצאת לטייל בלי לדעת לאן. טוב אני יודעת לאן אבל העולם פתוח אלי ואני יכולה הכל. וכשיש יותר מידי אופציות זה מלחיץ אותי מסיבה הזויה שכזו.
המראה נעימה, אך בחוץ בכל זאת סערה, ברקים מפתיעים בהבזקם מבעד לחלון המטוס. אבא נרדם עוד לפני שעזבו גלגלי המטוס את מסלול ההמראה. מוזיקה כהרגלי באוזניותיי, מחשבות על הא ועל דה, הצלחתי להתיש את עצמי כהוגן ולמזלי יש כיסא ריק ליד אבא ואנחנו מתפרשים, מגוונת בתנוחות הלא נוחות של שינה במטוס, כרית פה, רגל שם, מתכווצת לכדי כדור או נמתחת כמה שאפשר, רק שיהיה נוח מספיק לישון, מתעוררת לקול דיילת המציעה לי מגבת חמה, עושה מתיחות לשרירי הגוף הדואבים עד מאוד. חביתה או סלט? תה או קפה? ברור שקפה! מממ... ארוחת בוקר ואנחנו מתקדמים לנחיתה.
מכת חום ראשונית ביציאה מהמטוס מסתדרת אחרי כמה מטרים של מזגן בשרוול המגיעים. הפעם החלטתי לשמוע בעצת חברתי ונסענו ברכבת שכן בנגקוק פקוקה תמיד והפעם בנוסף לכל פקוקה יותר בגלל ההפגנות. נהג מונית מחליט לנסות לעבוד עלי למרות שאמרתי לו שזו פעם רביעית שלי כאן, ומחליף שטר ורוד של 500 לשטר כחול של 50. כן בסדר. מגיעים לקוואה סאן ואני מובילה את אבא ברחובות הסואנים והסאונתיים, מתמקמים בחדר מלון נחמד ויוקרתי שקרוב לכל ההמולה, נזכרת בחדר המסכן האחרון שבו ישנתי לפני שחזרתי לארץ ובעלותו המגוכחת של 160 בהט לזוג. והולכים לאכול אננס. אי אפשר להתחיל את הטיול בלעדיו. ולא שוכחת לשבת איתו על בירה צ'אנג בפאב עם תאילנדי שמזמר באנגלית את השירים האהובים עלי.
כמו מדריכת טיולים מסבירה לאבא על הרחובות באזור, עצירה נדרשת למסאז' רגליים שבו אני מתעפצת, וממשיכים לטייל עד אשר מגיעים למסעדה החביבה עלי, שני שייק אבטיח, סלט פפאיה ופאד תאי, מכירה לאבא את האוכל המקומי האהוב עלי. עייפות עוצרת לי את המשך הערב, נמרחת במיטה אחרי מקלחת חמה (מה שלא היה לי חודשיים בקמבודיה) ונרדמת. מתעוררת בארבע בבוקר ומוצאת את אבי ישן על הרצפה, כהרגלו יש לציין, שקט בחוץ ורק לפעמים שומעים כלי רכב. יום ראשון בבנגקוק, שונה מכל הפעמים הקודמות למרות שנדמה שהעיר נשארה זהה.
// גוני קריס