שנינו באוטו שלי, אנחנו בדרך חזרה מזוג חברים משותפים, אני מחליטה להגיד לו. אני זורקת מילה, על כך שתמיד היתה לי קריצה לעברו וזה מעלה תחושה משותפת. מספר לי על מקרה משעשע שלא אוכל לחשוף בפניכם, שנינו מופתעים, מגלים משיכה שלא ידענו שקיימת. נפרדים לשלום. לא עוברות שלושים שניות והוא מצלצל, מפרססת בתל אביב, שזה אף פעם לא קל ושבה על עקבותיי. מוצאת חניה, שזה יותר מאתגר, ואנחנו יוצאים לפגישה ראשונה שלא הולכת, ואחריה הרבה שקט.
חודשים עוברים, הודעה לא תמימה בשעת לילה מאוחרת מגיעה לטלפון שלי, מספר לא מזוהה שכן נגנב לי המכשיר הקודם בקמבודיה. אני עם חברות במסעדה, קצת שיכורה קצת מסוקרנת, קצת נתמכת על ידי חברותיי, מגיבה חזרה ומגלה מי זה הוא איש המסתורין הזה.
מתחילות להן שיחות מצחיקות שזורמות אל תוך הלילה בסימוסים, ופגישה שניה מזדמנת לה, הרבה יותר מוצלחת יותר מקודמתה. אחריה מגיעות עוד כמה, אבל למה שעתיד לקרות לא ציפיתי, לא חשבתי לרגע שזה ישנה כיוון, שזה יהפוך מסתם משהו למשהו שהוא לא סתם.
וכך פגישה אחת שמשנה אותנו. שיחה עמוקה שמכריחה אותי להוריד מגננות, ומחסומים נופלים ואני נופלת איתם יחד, צוללת שוב לאיזושהי אינטימיות חדשה. עוד ועוד פגישות, גלויות יותר או סמויות מהכל. רק אנחנו לעצמנו מתחת לשמש הצהריים או הכוכבים של הלילה. אני מבולבלת ממנו, משהו בו לא ברור לי לגמרי, אם זה מסרים סותרים או שמא זאת רק אני והפחדים שלי, אני והצלקות שלי. מתחמם, הלב מאיץ, זיעה מציפה אותי, הצילו. רעידות של אדרנלין שזורם בכל הגוף מטריף אותי, שוב זה קורה בזמן לא טוב, שוב זה מגיע עם תסבוכות כאלה ואחרות, שוב אני תוהה אם יש אמת מאחורי הפנטזיה.
איכשהו איתו הצטיירתי כקלילה, זורמת, ואפילו שמעתי אותו אומר שאני מגניבה, אולי זה יוצא לי ככה כי אני לא מצליחה להאמין שזה באמת אמיתי, אבל אולי זאת פשוט האווירה שהוא משרה עלי. איתו אני סוף סוף מרגישה אני, או יותר נכון - האני שאני רוצה להיות.
גם אם כרגע כל שיש לנו זה הרבה מכות יבשות ופציעות מקשרים קודמים, מתחת לפני השטח יש משהו מעניין. חייבת כבר להתגבר על החששות, אני מורידה הגנות, חושפת חולשה, ומחכה לאיזושהי מכה, התרגלתי או הרגלתי את עצמי לחשוד במניעים, לראות את הגרוע לצפות לפגיעה, אבל אז הוא מפתיע אותי, כשהוא אומר את הדברים הנכונים, את כל מה שאני רוצה או חושבת שאני רוצה שהוא יגיד, אבל תיכנתתי את עצמי לחשוב הפוך ואני נותרת לא מפוקסת. תוהה אם הוא אמיתי או אשליה.
מגבלות הזמן שוב נותנים אותותיהם, מגבלות אחרות שיצרנו גם עוצרות את הדבר הזה שביננו, שיחה לא גמורה, כזאת ששנינו פוחדים לסיים, לא ברור מה יהיה, אם יהיה, ומתי יהיה. ממשיכה עם הימים שהולכים ומתמעטים, עד אשר מגיע האחרון. פגישה אחרונה, נזרום ונראה, נראה מה יהיה, פרידה זמנית לזמן לא ידוע אחרי ערב כמעט מושלם תחת רעש הגשם שמחריש את הפחדים שלי ונותן לי ליפול כמו הטיפות.
// גוני קריס