נסיעה לעיר הבירה, אני ועוד שני תיירים, כל שאר האוטובוס מקומיים. מתיישבת ליד בחור מאנגליה. הוא בן 23, סיים את הלימודים לפני שנתיים מאז לימד בלונדון, עשה התמחות בפוליטיקה בבריסל וכשיחזור מהמזרח הוא חושב להפוך לעורך דין. אולי אני צריכה לעבור לאנגליה שם אוכל להיות מעצבת, אחות ולהמשיך לכתוב. הכל ביחד.
פקקים כמו באיילון בשמונה בבוקר, בצד הדרך נזיר מדבר באייפון. אני עולה עם הבריטי על טוק טוק ונוסעים לגסט האוס. יוצאת לטייל. נתקלת בשוק המקומי המלא בפירות וירקות זרים ומוכרים, דגים ופירות ים ותרנגולות מסכנות. אני נכנסת פנימה לאזור כלי הפלסטיק, מספרות רבות והמון מחליקי שיער בעבודה, מסעדות מקומיות עם ריחות טובים וגם פחות. מגיעה לגדת הנהר ועוצרת לשבת, מסתכלת על שני דייגים ומה שהם מעלים בחכתם.
לחצות כביש בערים כאלה זה מאתגר, אני נזכרת בשיטה שפיתחנו בויאטנם ב-2008 - תמיד להצמד למקומי, או פשוט לנסות לא למות. להסתכל ישר ולא לפחד. הם כבר יעברו מסביבי. בנהיגה במזרח החוק היחידי הוא שאין חוקים. קמבודי צועק לעברי שהוא אוהב אותי ואחר לוחץ את ידי וגם מנשק אותה, השלישי אומר לי שאני יפה, גם אתה יפה, תודה. נחמד פה.
רעש מכל מקום. "Lady hello tuk tuk" צועקים לי מכל עבר ואני מחייכת וממשיכה לחקור ברגל את העיר. עצרתי לאכול סלט אטריות זכוכית קמרי ותה ג'ינג'ר חם. הסלט היה כישלון למרות שהיה נראה ממש טעים, אני לא מבינה למה בקמבודיה דוחפים בזיליקום לכל דבר. זה לא מסתדר לי עם התיבול האסייתי. אז דגתי את עלי הבזיליקום ואכלתי עד שכבר לא יכולתי לספוג יותר את הטעם ונותרתי עם כמה ירקות מסכנים וצלחת אורז שאכלתי עם סויה.
מתעוררת ליום טיול ארוך, להספיק הכל ביום אחד. הולכת לכיוון וואט פנום, אחרי קצת בילבול מצאתי אותו בראש הגבעה. עולה על טוק טוק ולאט לאט הבחור משכנע אותי שיסיע אותי כל היום, סן שמו, בן 28, אביו נפטר כשהיה ילד, אימו התחתנה בשנית ויש לו שני אחים חורגים, הם גרים כולם בתאילנד והוא פה לבד. מכל מה שהוא מרוויח ליום הוא משלם חמישה דולרים לבוס, הוא קונה את הדלק ואת המזון של עצמו.
נוסעים למחנה s21 שבעברו היה בית ספר שהוסב למתקן כליאה ועינויים של הקמר רוז' בזמן רצח העם. חדרי עינויים ומכשירים שאני לא רוצה להבין והמון פרצופים שמסתכלים עליך. מצמרר. מתקן מקבילים של ילדים שהוסב לכלי עינוי. ממשיכים לארוחת צהריים בסגנון קמרי, שוטפים ידיים עם קוביות קרח, מקבלת צלחת אטריות, עלי חסה, כרוב ומלפפונים, רוטב בצד והוא מסביר לי איך אוכלים, שותים בירה עם קרח בכוס שומעים מוזיקה מערבית של ריקי מרטין והשיר המעצבן על הבחורה שרוצה שתתקשר אליה, אולי. משם לארמון המלוכה. פגודות פה ופגודות שם, זהב כסף והמון יהלומים ופסל אחד של בודהא מאיזמרגד. גשם יורד עלי כשאני מטיילת ברחבת הגן ואני צועדת לעבר מחסה.
הוא מוריד אותי בפתח הגסט האוס ואנו נפרדים לשלום. מנוחה קלה, לא מצליחה להרדם כרגיל אז מחליטה לנצל את הערב האחרון פה ויוצאת שוב לטייל. נתקלת בחנות 'מעצבים' עם דברים נפלאים שנשים מעוטות יכולות, נכים וילדים יוצרים, מחליטה להשקיע מכספי למרות יוקר הפריט. מקבלת עלון שמספר לי על הטכניקות שמועברות מדור לדור מתקופת אנגקור ושכמעט נעלמו בתקופת הקמר רוז', שוב נזכרת כמה אני אוהבת טקסטיל. וטוב טוב טוב לי על הלב. אוכלת קאפ קייק לראשונה בחיי. הולכת חזרה ונקרע לי הכפכף. יימח שמכם הוויאנאס! הלכתי יחפה כל הדרך חזרה.
// אופיר גוני קריס