פעם רביעית גלידה

אחח. מרפי. ידעתי שתגיע, ציפיתי לבואך ולא אכזבת. דקה לפני שאני טסה הפתעת אותי שוב, הפעם לטובה, סוג של.

זאת פעם רביעית שהחיים שלנו מצטלבים להם יחד בדרך הפתלתלה של שנינו. אתחיל מהפעם השניה ברשותכם, כשהייתי בכיתה ט, הוא שנתיים מעלי, כאן הדעות חלוקות לשניים, הוא טוען שהכרנו במסיבה, אני זוכרת שזה במחנה של התנועה. כשהתחלנו לצאת גילינו שכשהייתי בת שלוש והוא בן חמש הוא גר בית לידי, הוא זוכר שאמא שלי היתה צועקת עליהם שהם (הוא ואחיו) חוליגנים, אך גם כאן הדעות חלוקות, היא טוענת שהיא מעולם לא אמרה את המילה חוליגנים אפילו, אני לא זוכרת כלום מגיל שלוש.

הוא היה החבר המגניב שלי, כן נו עם הראסטות, הקעקועים ואופנוע השטח שיכולתי להשבע שהיה ירוק, אבל הסתבר לי שהיה סגול בכלל. מרד נעורים יפה כזה. זה הוא שהיה מביא לי פרחים לתיכון, אז הפעם לא היו פרחים אבל הוא הכין לי מרק, ואת האמת אותי קונים באוכל אז זה הסתדר יופי.

בפעם השלישית יצא לנו להיות יחד אחרי הפרידה שהיתה לי מהחבר שהיה לי כשהייתי בת עשרים, ואני אודה, פגעתי בו כשלא הייתי מוכנה ליותר, הידידות שלנו נגמרה ונפרדנו כל אחד לדרכו. הקוראים האדוקים שבכם בוודאי יזכרו שכתבתי עליו לא פעם, וזה מרגיש לי מיוחד לכתוב עליו שוב, הפעם משהו חדש ויפה.

שש שנים עברו, הספקנו המון שנינו, להתאהב, להפגע, לטייל, לחוות, לראות, ולפני כמה חודשים ידיד אמר שפגש אותו במסעדה בצפון, אז כמו שכולם עושים, חיפשתיו בפייסבוק, ולאחר התעקשות על מציאת האיות הנכון של שמו באנגלית מצאתיו, אך אוי, הוא היה בסטטוס תפוס.

החברה הטובה שלי אמרה לי שהיא גאה בי, שאני זורמת, ספונטנית, מחפשת חוויות לחוות, וכשאני מתסכלת על החצי שנה האחרונה אני יכולה להגיד בגאווה שאם נניח בצד את הדכאון והבכי, זאת היתה אחת התקופת היפות שלי, ואני אוהבת כל רגע, ועכשיו שאני שניה לפני עוד תקופה שאני יכולה לקוות שתהיה יותר מיפה, אני מרגישה מאושרת.

לפני שלושה ימים, כמה רגעים לאחר שהודיעו לי שהתבטל טיול הג'יפים שהייתי אמורה להצטרף אליו, מקבלת הודעה ממנו, עונה לו הולי שיט איטס יו, שיחה קצרה, הזמנה מפתה לסופ"ש בצפון, קופצת על המציאה, שלושה ימים לפני טיסה, אורזת תיק ונוסעת שעה וחמישים כולל פקקים לכיוון צפון מזרח, אני והוא, על גדת הכנרת, אני והוא, והכלבה והחתולה גם, הולכים על שביל של אבנים שמוביל למזח, צמח תוקף אותי לפתע, הוא מרים ענף של עץ דקל ונותן לי לעבור תחתיו, מתיישבים במקום מבודד ומתבוננים באורות המרצדים על המים.

זה הרגיש מוכר, כמו כזאת קפיצה בזמן, כאילו לא הפרידו ביננו שש שנים שבהן לא דיברנו, כאילו אני לא טסה ביום ראשון. אם זה עם תה נענע או קפה של הבוקר, יושבים ונהנים מהשקט בקיבוץ, מרגיש הזוי לפרקים, מרגיש טוב כל שאר הזמן.

לא הצלחתי לחשוב בהגיון, השארתי את הכל לרגע האחרון, ועכשיו אני לא מצליחה ללכת ממנו, אני לא מצליחה להתנתק מהמגע שלו, הוא משכר אותי בנוכחות שלו, כמו סם טוב שאתה לא רוצה להפסיק לקחת. אבל אני חייבת לחזור הביתה, חייבת ללכת, עוד לא ארזתי בכלל, צריכה עוד לקנות גרביים.

לצלילי לאונרד כהן או ריי צ'ארלס, מעבירים את הזמן, נזכרים בנוסטלגיה שלנו, בחברים ישנים, ובינתים הוא הלך לסחוב מכונת כביסה לשכנה אני מתיישבת ושופכת אל תוך נייר שמצאתי את הסיפור שלנו, כותבת עליך, כותבת על ארבעה מפגשים בחיים. עד הפעם הבאה.

//גוני קריס