מתישהו זה מגיע. הרגע הזה. או יותר נכון הבחור הזה. האיש הזה שלאט לאט עם פטיש ואיזמל מחורר חורים קטנים שיהפכו לסדקים גדולים יותר בחומות הבטון שהצבתי סביב הלב שלי.
אחרי כל השיט שעברתי בשנתיים האחרונות, אחרי כל השיט שהעברתי אחרים גם כן, אחרי כל השיט שסיפרתי לכם, פתאום טוב לי. ואני לא יודעת מה עושים עם כל הטוב הזה.
ביום אחד בהיר מתהפך עולמי, והפעם לטובה. ואני כבר לא זוכרת איך מתמודדים עם זה. עם כל הטוב הזה. אחרי שפתחתי אפליקציית הכרויות והספקתי לסגור אותה אחרי שבוע, פגשתי אותו ככה סתם ברחוב, כשהוא נתן חיבוק לחברה שלי, והלכתי על זה, אף פעם לא באמת התחלתי עם גבר ו-וואלה זה ממש השתלם.
הוא קורא לי מאמי, עוד לפני שנפגשנו, עוד כשרק דיברנו שעות ארוכות בטלפון והוא כבר קרא לי מאמי. ואני קוראת לו איש. כי אני לא חזקה ב"מאמים" וזה מצחיק אותו. הדייט הראשון היה מושלם, שלוש שעות של דיבורים על הכל מהכל וברמנית הזויה. הוא היה ג'נטלמן מושלם ואפילו לא נגע בי עד שהנחתי עליו יד ואז הוא כבר החזיק אותה ולא עזב במשך ארבעים דקות, הוא ליווה אותי הביתה, "אני רוצה לראות אותך בחדר מדרגות" הוא אומר, אני נכנסת לדירה ומקבלת הודעה שהיה לו כיף איתי, ובבוקר כשקמתי חיכתה לי עוד הודעה שאומרת אותו הדבר במילים אחרות, הוא לא נותן לי זמן לתהות האם הוא יתקשר ומתי נפגש שוב "מחר" הוא אומר בביטחון.
הוא פותח לי דלתות, הוא נותן לי להיכנס ראשונה, הוא משלם (זה מטריף אותי אבל זרמתי איתו בדייט הראשון, טוב נו גם בדייט השני), הוא מנשק ארוכות, הוא מחבק עד אין קץ, הוא מלטף ולא מפסיק, הוא שולח כל בוקר הודעת בוקר טוב, הוא מתקשר בערב במקום לעשות שיחות חסרות רגשות בהתכתבות. הוא מחזיק לי את היד כשהולכים, הוא לא הסכים שאלך לבד מהאוטובוס, ובבוקר גם אם אין זמן הוא מכין לי קפה כי הוא כבר יודע שבלי זה אני לא אני. והוא קנה לי ורדים, אמרתי שהוא קנה לי ורדים? כי הוא קנה לי ורדים וכבר שנים שלא קנו לי ורדים. וסושי, היה גם סושי.
הוא אמיתי וכנה, והוא מרגיש שאני פחות. הוא גילה את השריטות. השריטות שלי הן צלקות מאהבות ישנות שהיו ונגמרו בכאב, הכאב עבר והפצע הגליד, הצלקות הן תזכורות קיימות שאין אחד, אין מושלם, אין לנצח נצחים. יש זמני, ומתאים לעכשיו, והלוואי שהעכשיו הזה יימשך לתמיד. אבל המציאות לימדה אותי אחרת.
ואכן לאט לאט חתיכות קטנות של בטון נופלות מהקיר, הוא מדבר אלי אבל אני עוד שותקת, הוא מתקרב עוד ואני משתתקת. הוא מבטיח לחכות, להקשיב, להיות. אבל אני רק רואה את הסוף. אני רוצה להאמין לו אבל הצלקות שורפות, מזכירות לי נשכחות. הוא מצליח לרכך את הכאב, עם מילים מלאות משמעות ומבטים חודרי בטון, והוא כמו סמים, יודע להגביר לי את קצב הלב כשאני איתו ולהאט אותו כשאנחנו בנפרד. כאילו הוא שולט על הנשימות שלי, בשלט רחוק, מצליח לגרום לי לעיתים לאבד נשימה אחת.
וכל שאני יכולה לעשות זה לנשום לאט ועמוק, ליפול עוד יחד איתו, להשתכר עוד מהמגע שלו, ולחכות לרגע שינשק אותי שוב גם אם השפתיים שלו רק הרגע ניתקו משלי.
// גוני קריס