רכבת יום למנדליי

פביאן ואני עלינו על רכבת מקאלאו בתקווה להגיע למנדליי, אך הרכבת התעכבה והתארכה. הנופים בדרך מרתקים, שדות אורז ותירס, מנהרות חשוכות, דרכים שנחצבו בין סלעים, ג'ונגלים ושקיעה אחת יפה. הרכבת נוסעת קדימה, עוצרת, מחליפים פסים, הרכבת נוסעת אחורה, עוצרת בתחנה, נוסעת קדימה, עוצרת, משנים פסים, נוסעת אחורה, עוצרת בתחנה אחרת, נוסעת קדימה.

מגיעים מאוחר מידי לתחנת טאג'י, הרכבת הבאה למנדליי באמצע הלילה לפנות בוקר, החלטנו לעצור לישון, זאת עיירה עם גסט האוס אחד שמורשה לארח תיירים ושום דבר מעניין, אוכלים במקום הראשון שמוצאים, מתברר כטעות, מגישים לנו מרק ג'לטיני עם עצמות, מבקשים מרק נודלס, הוא סביר, אוכלים אותו ומוצאים את דרכנו למיטה.

ארוחת בוקר עם תפריט בעברית שנכתב לפני מספר שנים, בבוקר אנחנו עולים על טנדר מהיר ועצבני המביא אותנו למייקטילה. מתמקמים במלון יקר מידי אבל אין הרבה ברירות. מטיילים בכמה האטרקציות שבעיר, מקדש-סירה ענקי מזהב עם ראש ציפור, מקדש אחר עם ילד שמבקש כסף סתם כי בא לו. התגלית הטובה ביותר - פנקייק מלוח עם עוף ולקינוח פנקייק בננה מתוק. שותים מיץ קנה סוכר עם ליים ומטיילים על גדת הנהר, במוקד הרומנטיקה של העיר, שם כמה זוגות מקומיים מרשים לעצמם להפגין חיבה בפומבי.

בבוקר עלינו על אוטובוס למנדליי, שם עשינו טיול לגבעת מנדליי, על ההר יש מקדש ותצפית על העיר המומלצת בשקיעה, טיפסנו בחברת ארבעה נזירים צעירים המטפסים לקצה כל יום, אבל לא טיפסנו עד הסוף, גם כי פביאן כבר היה כאן וגם כי אני צריכה לדעת מתי "לוותר" ולהבין שיש דברים שהגוף שלי לא מסוגל. ירדנו, צילמתי כמה סנאים, ילד אחד חצי ערום שיחק איתי במחבואים מאחורי עמוד, והמשכנו אל עבר המקדשים הלבנים. וואו. וואו. וואו. עשרות מבנים לבנים המכילים כל אחד עמוד אבן אחד מספר תפילה בשפת פאלי, שפתו של בודהה, מרהיב, מיוחד, משמים, עוד מילים שמתארות יופי ופליאה. המקום החביב עלי עד כה במיאנמר. צילמתי תמונות של שמש שוקעת בין המקדשים, זה רגע מיוחד שנחרט בליבי.

בבוקר אחרי המשכנו להסי-פאו באוטובוס מהמאה הראשונה לספירה, ואחרי שבע שעות הגענו. אכלנו המבורגר וצ'יפס ונרדמנו לתנומת צהריים ארוכה. בערב מצאנו מקום שמקרין סרטים, מתיו מקונוהי בלי חולצה, הפסקת חשמל, חזרנו לחדר. ביום שאחרי לקחנו אופנוע לטיול באזור, נסענו לאיבוד, בלי תוכנית מסויימת, עם מפה לא מפורטת, הגענו לכפר של שבט שאן, ובדרך לאיזה מקדש עצר אותנו צעיר מקומי והציע ללוות אותנו למפל מים. חשדתי בכוונותיו אבל נסענו אחריו, נכנסנו למפל עם הבגדים, ככה נהוג, וטיפסנו מאחורי זרם המים. המשכנו איתו למקדש, אכלנו מרק נודלס ושתינו מיץ אורז מתוק-חמוץ, הצלחנו להתייבש מהמפל והמשכנו לטייל. הבחור המשיך בדרכו, אני הופתעתי מכך שלא ביקש כסף ואפילו על משקה האנרגיה שלו שילם בעצמו, שוב מיאנמר מוכיחה כמה היא מיוחדת. הגענו לארמון השאן, שנבנה לפני תשעים שנים אך גשם התחיל לרדת אז עלינו על האופנוע ונסענו אל עבר המקום שמקרין סרטים להמשיך לראות את מתיו מקונוהי בלי חולצה. שוב הפסקת חשמל, אז שיחקנו סנוקר, אני ניצחתי למרות שפביאן יטען שזה תיקו. סיימנו את הסרט ומצאנו מקום שמכין שייק עם אוריאו'ס. המשכנו בשיעור הצרפתית-עברית שלנו וישראלי שמע אותנו, פביאן ענה יפה לכמה שאלות פשוטות. גאווה לאומית.

בבוקר עלינו על עוד רכבת מתנדנדת עם חלונות פתוחים כך שלפעמים הצמחייה או חרקים מתקיפים אותך. המשכנו במסע בארץ החייכנית והמדהימה הזאת. רוצים להתאהב? סעו למיאנמר. עכשיו.

// גוני קריס