שונית המחסום

לרגע אחד לפעמים עוד צץ בי פחד שזהו נגמרו להן המילים שלי, ושזהו כבר אין לי על מה לכתוב, ואז אני מביטה בצד ימין של המחשב ומגלה חמישה פתקים שרק מחכים להפוך לדף שלם.

את תהליך הכתיבה התחלתי בחודש אפריל השנה, מאז ומעולם הייתי כותבת אבל אף פעם לא בעוצמות כאלו, לא במרווחי זמן כאלו, אף פעם לא פירסמתי, הראתי או אפילו סיפרתי למישהו שזה קיים, שאני יושבת וכותבת מכתבים לאנשים, מכתבים שאף פעם לא נשלחו, הם נותרו יתומים בארגז שלי שאוסף את הזכרונות שלי.

בארגז הזה קיימים מאות ואולי אלפי פתקים קטנים שריגשו אותי והחלטתי לשמור, מכתבים מחברה שהיתה גרה בחו"ל ואז לא היה לנו דואר אלקטרוני. יש שם אוסף מחזיקי מפתחות שאין לי מושג מדוע אני שומרת אותם עד היום אבל הם מחוברים להם לגוש אחד ונותרו שם עד הפעם הבאה שאסתכל עליהם ואשאל את עצמי את אותה השאלה ממוקדם. כמובן שקופסת הבנים שם אבל עליה  כבר סיפרתי מספיק, עד הפעם הבאה שאפתח אותה ואמצא נושא חדש לכתיבה.

הפחד שברגע אחד זה יגמר כמו שזה התחיל מלווה אותי כל פעם אחרי שאני מעלה פוסט חדש, והוא לא ברור לי לגמרי, למרות שדישדשתי בו וכן הצלחתי להבין משהו, כן הצלחתי לקלף עוד שכבה פנימית אל הפסיכוזה שלי. הפחד שזה יגמר הוא כמו הפחד שעטף אותי בכל יום שהייתי איתו, פחד מסופים, ובעצם הוא פחד שעשה הסבה ועכשיו משבש לי את מציאת הבן זוג הבא, הפחד מלהפתח שוב, הפחד מלהפגע שוב, הפחד מעוד סוף לפני שמשהו בכלל התחיל. ואז אני מרגישה שאני עושה שטויות, אולי שמה לעצמי רגליים במקום ללכת עם הכמיהה ההיא לאהבה חדשה.

כשנפרדנו לקחתי על עצמי החלטה ליישם, להמשיך הלאה, בכל מצב, ומי כמוכם קוראיי האדוקים יודע שעברתי כמה תלאות בדרך והחזקתי את עצמי מלהתפרק לחלוטין, יש בי אמונה בחוזק הנפשי שלי והיא מוכיחה את עצמה כל יום מחדש. זה לא קל, להלחם בשדים זה אף פעם לא פשוט, ובכלל לא פשוט לכתוב כשהמוח רץ מהר יותר מאשר היד מספיקה לתקתק על המקלדת אבל אני משתדלת לקלוט את חוטי המחשבה שנשארים לפני שהם נעלמים כמו השניה הזאת שמתעוררים בבוקר ומנסים להזכר בחלום והחלום מתחיל להתאדות מבלי שהצלחתי להזכר בכל המהלך שלו. כמו להחזיק ביד מכתב שעולה באש ולנסות להספיק לקרוא אותו לפני.

אז אני כותבת רגעים, לפעמים מבולבל אבל איכשהו בסוף זה נראה לי מסתדר. ההחלטה לפרסם הכל מהכל היתה לא פשוטה, לפעמים אני חוששת שהדברים שאני כותבת יפגעו באנשים או יובנו לא נכון אבל זאת האני החדשה, לכאן התקופה האחרונה הובילה אותי ואני מקווה שזה כאן כדי להשאר. התחושה שמגיעה אחרי פריקת הרגשות שלי על המחשב וההתפלאות כל פעם מחדש שתוך כמה רגעים הדף מתמלא בפסקאות ומשפטים באמת קשה לתיאור, אבל היא סוג של אופוריה, היא מתעתעת בי לפעמים כי אני לא תמיד בטוחה שמה שנקרא התמודדתי עם הכל עד הסוף, אבל הגוף לא נכנע הוא ממשיך הלאה וכותב עוד מילה עוד שורה, זה מה שהוא יודע עכשיו, זה הטיפול שלי, וברגע אחד מתמלאת בתקווה לחיפוש אחר עוד נושאים לכתיבה.

//גוני קריס