אני אתחיל בלהודות שאני עדיין מתמודדת עם הדיכאון, יום יום, שעה שעה, שינויים במצב רוח כל כמה דקות. כל דבר, סתמי ככול שיהיה יכול להפיל אותי או להרים אותי מעלה בשניה אחת.
הכל התחיל לפני כמה חודשים, עברתי ניתוח, אבל אולי זה התחיל לפני, בכל מקרה, הייתי בחופש של חודש ימים מהעבודה, נשארתי בבית, לא הייתי מסוגלת לקום לבד מהספה, בן זוגי היה צריך לעזור לי להתקלח. איבדתי את העצמאות, אבל קיבלתי תמיכה שעוד לא חוויתי מאהובי. בהתחלה לרדת במדרגות מהקומה השניה בבניין היה קשה, לאט לאט הרחבנו את הסיבוב מסביב לבניין לסיבוב ברחובות שמסביב עד שהצלחתי לחזור להתניידות רגילה.
צילום: דנה לב לבנת
על פני השטח חזרתי לעצמי, שבתי לעבודה שאהבתי, חזרתי לעשות פילאטיס, הצלקות הגלידו, כבר לא כאב לי לצחוק, הצלחתי לישון על הבטן, לאכול בכמויות שאכלתי לפני הניתוח, הכאב הפיזי עבר.
אבל משהו בפנים אכל אותי, ההתבודדות שהפכה להיות חלק ממני במשך החודש שהייתי בבית, שאבה אותי אליה כמו אלכוהול לאלכוהוליסט בגמילה, הניכור, האפלה, הבדידות, השקט, הספה, המיטה, העייפות המתגברת מהרגע שאני קמה בבוקר, משכו אותי כל יום אליהם, שיכרו אותי מחדש, נתנו לי לחשוב שהרבה יותר קל ליפול, וזה נכון וכאן היתה הבעיה, השחור השתלט עלי והפך אותי לקהת חושים מצד אחד ומנגד עם רגישות אדירה לכאב נפשי.
צילום: דנה לב לבנת
הייתי קמה וחוזרת לישון, מתכסה בשמיכה שמגנה עלי מאוויר של יום חדש, לא רציתי להתמודד עם כלום, לא הצלחתי להתמודד גם אם רציתי. הסתרתי את זה כמה שיכולתי, החבר שלי היה מגיע לעבודה ועשר דקות לפני שהיה מגיע הייתי קמה מהמיטה, שוטפת כלים, מטאטאת קצת, מסדרת, יוצאת מהפיג'מה ומעלה חיוך מזויף, הוא לא תמיד היה קונה את זה, היו הרבה פעמים שנשברה המסכה שכיסתה את פניי והייתי נופלת על ברכיו ובוכה עד שנגמרות הדמעות והוא מנסה להחזיק אותי שלמה.
עזבתי את עבודתי כמדריכה בהוסטל לאנשים בעלי מוגבלות שכלית פשוט כי לא היה בי עוד מקום לשמוע צרות או לעזור לאחרים. ושקעתי עוד יותר בדכאון. בכיתי, הספה גררה אותי לאינספור שעות של בהייה במסך טלוויזיה, המיטה גרמה לי להשאר עוד ועוד בתוכה, אכלתי כי צריך והקרנתי החוצה שקט נפשי ו"עסקים כרגיל". אבל בפנים התחוללה סערה, ידעתי שאצא מזה, לא ידעתי מתי ולא היה לי מושג איך. אני לא יודעת איך ידעתי אבל פשוט ידעתי.
צילום: דנה לב לבנת
יום אחד ראיתי שאפילו את הדברים הכי בסיסיים לא מתחשק לי לעשות, אני עושה אותם אבל בחוסר חשק שממש זעזע אותי, לקום בשעה סבירה נהיה אתגר, לצחצח שיניים, להסתכל על עצמי במראה, לשטוף פנים, לסדר את הבית, לסדר גבות ולשים לק על הציפורניים נראו לי כמו מטלות גדולות מידי ובלתי אפשריות. והמשכתי לשקוע.
בשלוש השנים האחרונות עברתי כל כך הרבה תהפוכות, מלהיות בזוגיות לשבירת ליבי, מרווקה לדייטינג, מלגור בדירה שלי ללגור אצל ההורים, מלהיות מלאת חברים לפרידה מרבים מהם, מלהיות מוקפת במשפחה שלי לטיול לבד במזרח, שני ניתוחים, אנדומטריוזיס, בדיקות כואבות, רופאים נחמדים, רופאים אדישים, כאבים שקשה לתאר, משככי כאבים, מציאת עבודה מדהימה ועזיבתה, מגורים לבד, מערכות יחסים קצרות יותר ופחות, פתיחת עסק עצמאי לעיצוב אופנה ולימוד אנשים בעלי מוגבלות תפירה, הכרות עם חברים חדשים, לימודים מעניינים, ומציאת אהבה, וחתונה שמתקרבת, ומחשבות על משפחה, ועל ילדים בתקווה עם עיניים כחולות כמו שלו.
// גוני קריס