באמצע המפגש זום עם הפסיכולוגית שלי הבנתי שאני כועסת על ההריון. אני מאוכזבת ממנו, זה לא פייר ולא מגיע לי. אחרי כל כך הרבה שנים של התמודדות עם כאב כרוני ומחלות, רופאים ובדיקות - היקום לא יכול היה לוותר לי על ההיפראמזיס ועכשיו כשההקאות קצת נרגעו והתחלתי ''לתפקד'' הגיעו כאבים בלתי נסבלים? היה חשוב ממש לבדוק כמה עוד ניתן למתוח את גבול ההתמודדות שלי? דיי, כמה אפשר לספוג, כמה אפשר להעמיד פנים שלא כואב, כמה עוד אפשר להחביא, כמה אפשר עוד לבכות על מר גורלי, כמה אפשר להיות חזקה כשאין כבר כוחות לכלום.
אז אני כועסת על ההריון. ומתקשה להתחבר לסיטואציה ובכלל לעובר. אני מאלצת את עצמי להרגיש קרבה, מלטפת את הבטן וכשהוא בועט אני עוצמת עיניים ומדמיינת את ה-אחרי. אבל אני כועסת ולא על עצמי, ולא על העובר, הוא לא עשה לי את זה. אני כועסת על ההריון ואין לי על מה או מי להוציא את האגרסיות שלי. נמאס לי שהכל קשה ונמאס לי שאני חייבת לתפקד וחייבת לשרוד. נמאס לי ללכת לרופאים, כי כל יומיים יש לי תור אחר (מחלות כרוניות כבר אמרתי נכון?). ואני לא מצליחה להתחזק, לא נפשית ולא פיזית. ונשבר לי מהבית, חסרה לי העצמאות, הקריירה ב'הולד' ותישאר ככה עד להודעה חדשה. בא לי לאכול כי אני רעבה ולא כי "צריך", ולא הרגשתי רעב כבר חודשים ארוכים. כואב לי על הזוגיות וכל המעמסה ששמתי על תום. אני רוצה ללכת ברחוב בלי להתנשף אחרי חמישה צעדים. ולישון, אני פשוט רוצה לישון בלי להתפתל מכאבים. אני רוצה להתרגש מהעובר, לקנן ולחשוב איזה עגלה ושידת החתלה בא לי להביא. ואני רק יכולה לתהות אם הכעס יעבור, אם החיבור יקרה, ומתי. אוף.
חודש תשיעי הגיע סוף כל סוך אחרי שמונה חודשים קשים, ונותר לי רק להמתין ללידה. הבית כמעט מוכן. הקינון המאולץ הצליח ולאט לאט הבית התמלא בכל טוב, החדר שלו כבר עומד ומחכה לחיים החדשים שיכנסו אליו.
האמת היא שבחודש האחרון אש היצירה חזרה אלי אחרי שנים ארוכות שכבתה וחששתי שאבדה. כאשר הבחילות וההקאות דעכו הגיעו הכאבים, אבל לשמחתי ולצערי עם כאבים אני יודעת להתמודד, וכאשר הקירות הלבנים שבהיתי בהם במשך חצי שנה נמאסו עלי התחלתי ליצור. הכנתי לו ספרון בד לעגלה, קוביית בד למשחק, מובייל עם עגורים מאוריגמי ועוד ועוד, כל יום שאני ממתינה לבואו אני יוצרת עוד דבר מה. איכשהו בתהליך האבל על ההריון נוצרו חיים, לא רק שלו, גם שלי. משהו התפתח, עבר תהליך, נושם אחרי שנים ארוכות מידי של מחנק.
היצירה הביאה איתה רוח נעימה לבית, לזוגיות ולתוכי.
יש ימים של חוסר תפקוד מוחלט ויש ימים שאני מפצה על כך. יש ימים שאני שוקעת כל כך עמוק שאני לא רואה את האור ויש ימים שהאור מוביל אותי ומאפשר לי לחלום ולחכות לו שיבוא ויוסיף עוד אור לבית.